מה גרם לאיל רותם לעזוב הבורסה והנדל"ן ולהקים כרם?

איל רותם כבר היה מחפש נפט וקבלן תשתיות ופיתוח, הנפיק בבורסה, השקיע בכל תחום אפשרי - מהיי-טק ועד פרסום, וגידל דגים במפרץ אילת. אבל היום הוא בעיקר הבעלים (בשותפות עם קיבוץ הראל) והיינן של יקב קלו דה גת בהרי ירושלים, שיינותיו בעלי ניחוח "העולם הישן" משתווים - כך לפחות קובעים המבקרים - ליינות צרפתיים מובחרים. את המולת המכרזים והמאבקים נטש מאחור, והוא חי בעיקר במרחב שבין הכרמים, בבית שהקים לו מ"חירבה" סמוכה וביקב הציורי, דמוי החאן, שמהמרפסת הענקית שלו ניתן להשקיף עם כוס יין אל שורות הגפנים ואל הגת העתיקה שממול.

"ביום אחד יצא לי החשק מכל עסקי הפיתוח", הוא מתאר את המהפך שהוביל אותו לחפש מקום שקט וחיים אחרים לגמרי. "קמתי בבוקר ולא בא לי יותר. הרגשתי שזהו, מיציתי".

 איל רותם / צלם: אדוארד קפארוב

- מה קרה?

"פחות מעניין אותי היום לרוץ. להיות קבלן זה או שאתה עם המדחפים עובדים או שאתה נופל. אין אמצע. עצרת - נפלת כמו מטוס שכבה לו המנוע. ברגע שנגמר לי החשק לסובב את המנועים כל היום, הבנתי שצריך להפסיק".

כלב ענק ושמו ברכה, מזן מקומי שנוצר מתערובות של כלבים אלזסיים וגזעים גדולים אחרים, מתקרב אלינו. עיניו האדומות מסגירות את גילו המתקדם, והוא מושיט את ראשו הגדול לליטוף. "הוא הרג את אבא שלו, שהיה עוד יותר בריון ממנו", מספרים לי בעת שאני מגרדת את מצחו הגדול של אדיפוס המקומי. שתי להקות כלבים יריבות נוצרו כאן בשטחי הכרמים והיקב, ורותם נותן כבוד למה שהטבע עושה. ההתערבות היחידה שלו הייתה הקמת גדר בין הטריטוריות של הלהקות, כדי להפחית את הקרבות. ממש כפי שהוא מכין את היין שלו - בסגנון הישן, לתת לענבים לעשות את שלהם בלי להפריע, ורק לדאוג לגדל ענבים מספיק טובים לשם כך.

חלק מהעניין עבורו הוא החיים בטבע. חוץ מכלבים גדלים כאן סוסים, חתולים, וגם תרנגולים שאחד מהם קורא בקולי קולות לאורך כל ביקורנו. כאשר הגיע לגור כאן היה לבד. במשך הזמן נוספו גם בת זוג ושני פעוטות, בני חמש ושנתיים וחצי. כשהוא לא מתעסק עם היין, הוא בכרמים או ביקב, עובד עם העובדים, מרגיש את העבודה דרך הידיים. "זה חלק מהעניין", הוא מסביר, "אחרת היום לא עובר".

פונדמנטליזם חילוני

לא פשוט לדובב את רותם. על אף שהיקב משחק בליגה של הגדולים, ברמת האיכות - מדריך הכיס העולמי הפופולרי ליין של יו ג'ונסון לשנת 2010, למשל, העניק לקלו דה גת בין שניים לשלושה כוכבים (לצד כרמל, שאטו גולן ופלאם) - רותם עצמו נשמר מהעגה הגבוהה של הייננים ושל מבקרי היין, ממש כפי שהוא נמנע מהוספת שמרים או תמציות שונות ליינות שלו - נוהג מקובל למדי בקרב יצרני יין.

"אני מעסיק יועץ לענייני מילים גדולות, וזה התפקיד העיקרי שלו. הוא גם זה שהולך לטעימות. בסופו של דבר, המבחן של היין הוא אם הוא טעים או לא טעים. כאשר נסעתי לאוסטרליה ללמוד איך עושים יין, בסוף היום היינו הולכים למסעדות כפריות, והיו באים בעלי יקבים וייננים, והשולחן היה מרוצף בבקבוקים. בסוף הערב אפשר היה לראות איזה בקבוק נגמר, מאיזה בקבוק נשאר חצי, ומאיזה בקבוק רק טעמו.

"זה המבחן בסופו של דבר. כל השאר זה חלק מהתעשייה. הרי בסוף צריכים למכור, ואחד הדברים שצריך בשביל למכור הוא לדבר על זה, להפוך את היין לנושא שיחה, וככה יותר אנשים ישתו אותו".

אין לטעות בו. הפשטות והלקוניות בשיח של רותם הן אולי חלק מאופיו, אבל גם סוג של אידיאולוגיה, מעין פונדמנטליזם חילוני. הוא מסרב לכל ניסיון לייחס לו התאהבות בעולם היין. הוא עושה את מה שהוא עושה כי ככה זה וזהו. הוא אינו מקשט את דבריו במליצות ואינו קושר למעשיו מניעים של הגשמות או של רעיונות. אותה טהרנות וקרבה לבסיס הדברים נמצאת גם בייננות שלו. יין הוא מייצר אך ורק מהענבים שהוא מגדל במאתיים הדונמים שלו, כי "אחרת זה לא מעניין. אחרת אפשר לקנות בקבוק ולפתוח, ושמישהו אחר יעבוד קשה".

הוא משתמש בשמרים הטבעיים של הענבים, ולא מוסיף שמרים מלאכותיים עם תרביות בורדו, בורגון או אחרות, כדרכם של רוב היקבים. "זה כימיה, ואני קיבלתי אפס בכימיה", הוא צוחק, "אז אני לא יכול להרשות לעצמי להתעסק בזה. אני משתדל לא להגיע למצב שצריך לתקן את הענבים ביקב, אלא לדאוג שיצאו טובים מהכרם, ואז נשאר לי לעשות מעט מאוד". זה גם היחס שלו לתוספות אחרות, כגון צבעי מאכל, טנינים ואנזימים.

כאשר אני טוענת בפניו שהוא טהרן אדוק, הוא מיד מכחיש. "אני פשוט עצלן", הוא מסביר, אבל אחר כך מודה שהרעיון הוא לייצר יין אמיתי שכולו מפה - אך מיד חושש שמא נתפס בהצהרה אידיאולוגית, ומוסיף: "אין לזה הסבר, זה יותר מתאים לי; ככה עשיתי ויצא לי טוב".

שנסונים בחביות

היה יום קריר. על כן, לאחר הסיור במרתף שבו מסודרות שורות-שורות של חביות - כל שנתיים קונים חדשות, כדי שהיין לא יספוג יותר מדי טעם מהבצירים שקדמו לו - בחרנו שלא להצטמרר במרפסת המקושתת אלא לשבת בפנים, בחדר המופרד מהמשרד במעין וילון של פקקי יין מושחלים על חבלים. לשולחן מוגשים שנסון לבן, תערובת של זני שרדונה, סמיון, וינייה ושנין בלאן, ושנסון אדום, תערובת של זני סירה, מרלו ומורבדר. שישים אלף בקבוקים יוצאים מכאן מדי שנה - יקב בוטיק בינוני בגודלו, פחות מקסטל ומפלאם (המייצרים כמות כמעט כפולה) אך יותר מאשר רוב יקבי הבוטיק האחרים. אין שאיפות לצמוח ליותר, שכן הכלל שהנהיג רותם, שלפיו היין יופק רק מענבים שצמחו בכרמי היקב, מגביל מראש אפשרות להתרחבות משמעותית.

על כוס יין מתגלגלת השיחה אל השתלשלות חייו של רותם עד כה. אבל רותם עצמו אינו שותה. מוקדם מדי. וחוץ מזה, המשקאות החביבים עליו הם דווקא בירה ושמפניה.

הוא נולד בירושלים. אביו, שמחה רותם ("קאז'יק"), הוא אחד ממשתתפיו היותר מפורסמים של מרד גטו ורשה, חבר אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ומהמארגנים - בגיל 18 בלבד - של יציאת המורדים מהגטו דרך תעלות הביוב. קשה להתפלא על כך שבחר לקרוא לבכורו איל.

רותם למד בתיכון שליד האוניברסיטה בגבעת רם, מילא את חובותיו ועשה בגרות, אך מעיד כי הוא וחבריו לא העבירו יותר מדי זמן בבית הספר. "היה יותר נחמד בחוץ", הוא מסביר. אחרי הצבא קנה באמצעות מענק השחרור טנדר פז'ו ישן והחל לעבוד כגנן. אחר כך קנה עם שני שותפים מחפרון, וטרקטור ועוד טרקטור והפך לעסק לא קטן. "נהייתי חברה, הנפקתי, התקוטטתי עם רשות ניירות ערך", הוא מספר.

רותם פיתוח הונפקה ב-1992 וזכתה בעיתונות הפיננסית לכינוי הציורי "הנפקת המרצדס" - מיד לאחר ההנפקה רכשה החברה מרותם את המכונית שלו. אולם לא המכונית היא שהסבה את תשומת לבה של רשות ניירות ערך לרותם פיתוח, אלא עסקה שביצע: מכירת מניות ואופציות של רותם לגמולות ב-3 מיליון שקל, שהרשות חשדה כי מעורב בה שימוש במידע פנים. רותם הורשע בבית משפט השלום, אולם זוכה במחוזי ובעליון. ההליכים המשפטיים נמשכו עשר שנים.

לדברי רותם, באוניברסיטת תל אביב לומדים את המקרה שלו כדוגמה לתיק שלא היה צריך להגיע לבית משפט. "זה לא היה יותר מדי נורא, זה לא משפט קצב, לא הייתי מועמד לאיזה עונשים כבדים. סתם עסק מיותר", הוא אומר. אבל להליכים המתמשכים הללו היה חלק בהחלטתו לפרוש לעיסוק שונה לגמרי. "זה הוציא קצת את החשק", הוא מודה. "בסוף הרי בן אדם הוא יצור מורכב, ומכל מה שנכנס בסוף משהו יוצא, אז כנראה גם הפרשה הזאת תרמה לעניין".

רותם פיתוח הייתה מהחברות שזיהו את הזדמנות ההפרטות של משק המים והביוב של הרשויות העירוניות, ובשלב מסוים רכשה כלל חצי מפעילותה בתחום. מאוחר יותר מכר לה רותם גם את החצי השני. "הרגשתי שאין לי מה לתרום להם, הם חזקים כאלה", הוא מסביר במשיכת כתף.

בין שלל עיסוקיו הייתה גם שותפות באחת משתי החברות שהחזיקו כלובי דגים באילת. איך הגיע לדגים? "דברים מתגלגלים, אף אחד לא נולד מגדל דגים. אנחנו ירושלמים - רואים את הים, זזים הצדה. אח שלי ועוד כמה באו אליי עם הרעיון, וזרמנו".

כזכור, מפעילי חוות הדגים באילת נאלצו לפנותם לאחר מאבק ארוך של הארגונים הירוקים, שביקשו להציל את שוניות האלמוגים. "הירוקים, ברוח גבית של העשירים, לחמו בנו", הוא אומר. "במקרה הזה לדעתי השתמשו בירוקים יפה, פמפמו להם הרבה כסף והצליחו להוציא את שתי החוות מהים. העובדות היו אחרות, האלמוגים גדלו, אבל הם לא נתנו לעובדות לבלבל אף אחד. באופן כללי אני בעד המאבקים של הירוקים, אבל לדעתי הם היו פה כלי בידי מישהו אחר, וזה עוד יצוץ יום אחד". היום הוא ושותפיו מגדלים דגי דניס ולברק באלבניה.

גם לתחום הלוהט של חיפושי נפט וגז שלח ידו, כאשר קנה עם שותפים בשנות ה-90 את "שדות נפט" מהגיאולוג יוסי לנגוצקי. הרישיון שהחזיקה בזמנו החברה אפשר לקדוח בין השאר באותו אזור שבו התגלה מאגר הגז הענק - אולם לא במשמרת של שותפות הנפט הקטנה שלו. "שדות נפט פעלה טרם זמנה", משחזר רותם בתחושת השלמה, כמעט בלי צער. "קדחנו שני קידוחים ליד חיפה, בחלק שקרוב יותר לחוף, לא מצאנו כלום. בחלק העמוק לא הייתה לנו אפשרות לקדוח, גם לא קדחו אז בעומקים כאלה. אז החזרנו את הרישיון בחלק העמוק, ובא מי שהיה רשום בגורלות שימצא, והוא גם זה שמצא שם גז, ואולי ימצא גם נפט".

לאחרונה ביקשה השותפות הלא פעילה, שהמסחר בה מושעה מזמן, לחזור למשחק ולקבל לידיה את רישיון "רחף", שטח באזור ערד שבו ביקשה לחפש נפט, אולם בקשתה נדחתה. "פספסנו כבר את הרכבת", מסכם רותם, "לא נורא".

לדבריו, אין כמעט תחום שלא השקיע בו, מפרסום ועד היי-טק. "מחלק מרוויחים, מחלק מפסידים. אף פעם לא הטריד אותי שהפסדתי כסף. החוכמה בסוף היום היא להרוויח קצת יותר ממה שמפסידים. חבל שהכסף לא מעניין אותי מספיק, אחרת אולי הייתי היום במקום אחר. זה לא שלא הייתי מוצא מה לעשות עם עשרות מיליונים, אבל לא היה מחמם לי את הלב לספור את הכסף שיש לי בבנק".

לימודים באוסטרליה

לפני כ-13 שנה התחיל רותם להכות שורשים במקום. המסע החל בחיפוש בית במקום שקט, לא בירושלים, אבל גם לא מאוד רחוק ממנה. הוא התעניין ב"חירבה" בקיבוץ אילון, ועורכת הדין של קיבוץ הראל נתקלה בו שם וחשבה שיתעניין בשטח הנטוש אז של קיבוץ הראל. "היו בו שתי חירבות", נזכר רותם. "באחת אני גר, השנייה נהייתה יקב. זה התחיל מחיפוש בית לגור בו. לגדל ענבים ולעשות יין לא היה בתוכניות שלי, הרעיון הזה צץ מאוחר יותר".

הוא פנה לקיבוץ והציע שישפץ את המבנים, יהפוך למועמד לקליטה בקיבוץ, ובשותפות עם הקיבוץ ישתול כרמים ויקים יקב. שנה וחצי לקח להצעה לעבור באסיפות החברים, וכך קמה השותפות. את השם, עירוב של צרפתית ועברית, העניקה ליקב חברת השיווק הצרפתית שלו, מייסון סיישל, שזהו היין הלא צרפתי היחיד שהיא משווקת. קלו בצרפתית פירושו כרם מוקף גדר, והגת - על-שם הגת העתיקה הנמצאת במקום.

- ייננים בדרך כלל מגיעים למקצוע כי נכבשו בקסמו של היין.

"נראה לי שקשרו לייננים איזו הילה, כמו שעשו לשפים. טוב, כל אחד מספר את הסיפור שמתאים לו. אף פעם לא הייתי מהמבינים הגדולים ביין, וגם היום אני לא מבין גדול. זה לא ענף שמעניין אותי יותר מדי ברמת הידענות שבה נמדדים חובבי היין. אין לי גם סוג הזיכרון הזה, להגיד 'טעמתי את היין הזה והוא כך וכך בהשוואה ליין ההוא, והוא מזכיר לי את הטעמים האלה והאלה'. אני מהצד של העשייה, לא מהצד הלמדני".

ובכלל, אומר רותם, מה ששבה את לבו יותר היה גידול הגפנים. "חקלאות, בניגוד לדברים אחרים, מפתיעה בכל פעם מחדש. הגפנים נראות אחרת בכל עונה, ובכל שנה יש להן מצב רוח אחר". אחרי הכול, את היין מפיקים במשך חודש וחצי בשנה, וכל שאר השנה מוקדש לענבים.

בכל הנוגע לידע החקלאי שלו רותם נעזר במדריך שהצמיד להם משרד החקלאות. בתחום הציוד ליקב הוא קצת קרא וקצת נעזר בחברים בעלי יקבים, כמו אלי בן-זקן מיקב קסטל ובנו, מכרים ותיקים. כשהיקב היה כמעט גמור, במארס 2001, נסע לאוסטרליה לחודש כדי להשתלם בהכנת יין. באוגוסט בצרו את הכרמים, ורותם החל לייצר יין. במשך חמש שנים הקפיד לנסוע בכל שנה בעונה המתאימה לאוסטרליה, היום הוא כבר נוסע פחות.

כשרות בלי נשמה

הוא לא הולך לטעימות, והיקב גם לא משתתף בתערוכות בארץ. "הן לא עשויות לטעמי, אבל לא ניכנס לזה כדי לא להעליב אנשים", הוא אומר. בחו"ל היקב דווקא כן משתתף בתערוכות גדולות, דרך חברת השיווק הצרפתית שלו. המכירות לחו"ל משתנות על-פי משבי הרוח הפוליטיים. בשנים שבהן ישראל נהנתה מדעת קהל עולמית יותר אוהדת, הוא אומר, 20% מהתוצרת נמכרה שם. "פוליטיקה מאוד משפיעה על יצוא היין, במיוחד כשאנחנו לא מתחרים על משבצת היין הכשר לחרדי ברוקלין".

- למה בעצם? הכשרות הרי לא משפיעה על איכות היין.

"הכשרות לא הורסת את היין, אבל לדעתי היא הורסת את הנשמה של מי שעושה את היין, אלא אם כן הוא דתי בעצמו", אומר רותם. הכשרות מחייבת שרק משגיח הכשרות יוכל לגעת בכל דבר הקשור לעשיית היין, ואפילו נגיעה של אדם אחר בחבית מבחוץ פוסלת את היין. "אנחנו לא נעשה יין כשר, מטעמי אמונה", הוא מצהיר.

- יקבים רבים אחרים עשו זאת, כולל ידידיך מיקב קסטל.

"את חושבת שהיקבים שהפכו לכשרים עשו את זה מאהבת אדוניי? שנחת עליהם בבוקר מלאך ולחש להם באוזן להכניס כשרות? הם עשו את זה בלית ברירה, הבנקים חנקו אותם, הריבית אכלה אותם. הארץ הזאת דתית, והשוק הלא כשר הולך ומצטמצם".

זהו לא הקושי היחיד שעמו נאלץ רותם להתמודד. הוא מוצא עצמו שואל פועלים מחקלאים אחרים באזור בשל הצמצומים במכסות העובדים הזרים. הוא עצמו מתקשה להחזיר להם באותו מטבע, שכן הוא מעסיק רק עובד זר אחד, תאילנדי. לבציר מביאים כוח אדם זמני, אולם רצוי מאוד שהבציר ייפול על יולי-אוגוסט. אם הוא מתאחר לספטמבר, כוח העבודה הזמני - תלמידות תיכון בדואיות - חוזר לספסל הלימודים ואינו יכול לבוא לעזור.

אבל בכל זאת, רותם משתדל לחיות ולעבוד בנחת ו"לא להתעצבן, עד כמה שאפשר". ולמרות זאת זמנו דוחק. אנחנו לוגמים לגימה אחרונה מהיין, ורותם ממהר לטנדר, מתניע ומתחיל להתרחק אל עבר האופק בדרכו לבדוק מה שלום ענבי השרדונה.