"אם היו בעזה כתבים ישראלים - התמונה הייתה אחרת"

בסרט "חיים יקרים" של העיתונאי שלומי אלדר מתועד תינוק פלסטיני, שאימו חולמת שיהפוך לשאהיד, מקבל תרומת מח עצם בישראל ■ אלדר על התקשורת הישראלית: "היא הפכה עצלנית"

פתאום שלומי אלדר הפך להיות שגריר ישראל בעולם. העיתונאי, שהיה לאחד ממבקריו הגדולים של צה"ל, גם ובעיקר בימות לחימה, מופיע בדיונים ובהקרנות סרטו ברחבי אירופה וארה"ב ומסנגר על המדינה.

"פתאום הפכתי למסביר הלאומי של ישראל, מראה את פניה היפות", הוא אומר. אלדר, כתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, נוסע לדבר על סרטו "חיים יקרים", שזוכה להערכה במקומות רבים בהם הוא מוקרן.

באחרונה למשל הוא הגיע לנורבגיה לעיר טרומסו. מהר מאוד הבין אלדר כי מדובר בעיר תאומה של עזה. למרות זאת הוא מספר כי "בסוף זכיתי מהקהל למחיאות כפיים סוערות".

הסרט התיעודי "חיים יקרים", שיוקרן ביום שני בשידורי רשת בערוץ 2, עוסק בילד פלסטיני שמגיע לבית-החולים תל-השומר לקבל תרומת מח עצם. אלדר מסקר את מערכת היחסים בין אמו החשדנית של הפעוט, שחולמת שיום אחד יהיה שאהיד, הרופאים הישראלים והוא עצמו, ספק המספר, ספק אחד הגיבורים.

"התחלתי לצלם בעקבות כתבה של ערוץ 10 במארס 2008, וכשהצעתי לערוץ, הנושא לא עניין אותם.

"אמרו לי 'זה תינוק פלסטיני, זה בנאלי'", הוא מספר. "כשהסרט היה גמור והבנו את עוצמתו, באתי שוב לערוץ 10 בימים של המשבר הגדול בערוץ, ויוסי ורשבסקי, המנכ"ל, אמר, 'גם אם אני רוצה, אני לא יכול. תפנה לאיזה ערוץ שאתה רוצה, אני נותן לך את ברכתי, כי אתה צריך את זה לטובת פסטיבלים. בנוסף, קיבלתי אישור לעשות שימוש מלא בארכיון'", מספר אלדר.

מסביר לאומי / צלם: יח
 מסביר לאומי / צלם: יח

מאז יצא הסרט לאקרנים, הוא נרכש על-ידי HBO האמריקנית, הוקרן בפסטיבלים רבים סביב העולם ובימים אלה גם באולמות קולנוע בצרפת, אוסטרליה, גרמניה ובקיץ גם ביפן. הוא אף הגיע לרשימה הסופית של הסרטים המועמדים לאוסקר, אך לא נכנס לחמישייה.

"הייתי מספטמבר ועד ינואר במסע יחסי ציבור גדול לסרט. לא היה כלי תקשורת אמריקני שלא אמר שמדובר בסרט ראוי. כך גם בכירי המבקרים. אתה חוזר בתחושה שזה ודאי שנגיע לאוסקר. ואז אתה מגלה שלא, והסיבה פשוטה - התמודדנו בקטגוריית הדוקו, שם היינו הסרט היחיד שאינו באנגלית", מספר אלדר. "התאכזבתי, אבל לא קרה כלום, גם אחרי זה הוא מוקרן בכל פינה בעולם".

- ההצלחה של הסרט לא גרמה לך לחשוב לוותר על עבודתך העיתונאית?

"באתי לראודור (בנזימן, מנכ"ל חדשות ערוץ 10 - ל"א) בספטמבר, אחרי שהיה ברור לאן הסרט הולך. נסעתי לטורונטו, וחצי עולם קנה את הסרט, וחששתי שאיעדר מהעבודה. הייתי מוכן לצאת לחופשה מיידית. אז הוא אמר, 'למה לך לקפוץ, אני לא מוותר עליך בקלות'. הוא היה מדהים כלפיי. אני מאוד אוהב את העבודה העיתונאית, אני חושב שהקול שלי עדיין חשוב, שיש לי עדיין מה להגיד".

- כולנו זוכרים את השידור שלך מימי "עופרת יצוקה", בזמן שדיברת בשידור ישיר עם ד"ר אל עייש, שטיל צה"ל פגע בביתו והרג את בנותיו. אתה חושב שהתקשורת הישראלית מייצגת היום נאמנה את מה שקורה בעזה?

"אני חושב שהרבה פעמים התקשורת הישראלית הפכה להיות תקשורת עצלנית שנוח לה לשבת באולפן ולספר על המצב. אחרי הרצח באיתמר ישבתי באולפן ואמרתי שהרשות הפלסטינית ואבו-מאזן לא גינו.

"למחרת ביקש ממני העורך ללכת לשכם ולדבר עם אנשים, ואמרתי 'עזוב אותך מהתגובות'. בכל זאת, הייתי שעה וחצי בשכם, וכמעט כולם הגיעו אליי. הגיעו אנשים והיו מזועזעים מהרצח ואמרו שמבצעי הפיגוע הם חיות אדם. זה זיעזע אותם. אם הייתי ממשיך לשבת באולפן, הייתי אומר את אותן מילים".

מסביר לאומי / צלם: יח
 מסביר לאומי / צלם: יח

- אז אנחנו מקבלים תמונה מעוותת בגלל עצלנות התקשורת, לטענתך?

"גם עצלנות, ובטוח שלו היו בעזה כתבים ישראלים, התמונה הייתה אחרת, בצדק. יש שאומרים שזאת החלטה מוטעית לא לאפשר להיכנס לעזה, אבל אני לא חושב שאם אני נכנס לעזה היום, במצבה היום ובמיוחד תחת שלטון חמאס, הייתי יכול לעשות עבודה עיתונאית או לחזור בחיים".

אלדר דוחה, עם זאת, את הטענות של הממשלה על התקשורת הפלסטינית המסיתה. "בזמן האינתיפאדה היה נורא קל, והנה היה פיגוע באיתמר, ואין את מי לתקוף.

"רוב עמיתיי קנו את הסיפור של התקשורת הפלסטינית. אני לא רוצה להגיד שהם הפכו לחובבי ציון, אבל אין מה להשוות בין מה שיש היום לבין מה שהיה לפני 3 או 4 שנים. זו דמוניזציה", הוא אומר.

מברוק מצרים

- אתה חושב שעמיתיך לא עושים די כדי לקדם תהליך מדיני?

"אני לא חושב שזו תפקידה של התקשורת לקדם תהליכים. תפקידנו להראות את המציאות. לא נבחרתי על-ידי הציבור, אלא על-ידי המנהלים שלי. התפקיד שלי הוא להראות תמונת מצב, אם אמרתי שיש אווירה שונה, אני צריך להראות זאת".

- האם גם התמונה שמוצגת לנו על העולם הערבי שונה מהמציאות?

"ביום שמובארק פרש, ישבתי באולפן עם 40 מעלות חום ואמרתי את מה שאני חושב. הסתכלתי על מיליוני הצעירים שיוצאים לרחובות, מניחים בצד את כל הפחד שהיה במשך השנים, עושים משהו עם עתידם, ואמרתי 'מברוק, מצרים'.

"גם אם אהבנו את מובארק, כשאתה רואה מיליונים יוצאים לרחובות, יש לזה סיבות. בסופו של דבר אני חושב שלאחים המוסלמים יהיה כוח גדול יותר - אז מה, לפחות לא יהיה שם שליט אחד עליון".

- הסרט שלך מראה קירבה בין העמים, שאינה מצויה בין מנהיגיהם. אתה רואה בזה מקור לאופטימיות, אך האין זה בדיוק היהפך?

"זה בידיים שלנו, ולא בידי מנהיגינו. לאיש מהמנהיגים שלנו - הפלסטינים או הישראלים - אין את היכולת לקדם היום תהליך. אם יש מפגש בין אנשים, דברים קורים. הלוואי והצעירים שלנו והצעירים הפלסטינים יעשו מעשה בעניין ההנהגה שלהם, כמו שעשו הצעירים במצרים".