מעצמות-העל של שנת 2111

השינוי הדמוגרפי באירופה יהפוך אימפריות לאנקדוטה היסטורית ויכתיר מדינות נדחות

אמנים ואנשי תקשורת נוטים כנראה יותר מאחרים לנדוד אל השוליים המרוחקים, שלא לומר סהרוריים, של הפוליטיקה. זו חירותם הפואטית. הם נידונים בפחות חומרה, ובפחות רצינות, ממה שהיינו נוהגים בעורכי דין או בכלכלנים, למשל. ז'אק ברל הגדול חלם להיות "הנשיא הראשון של הרפובליקה הבלגית". שון קונרי רצה ליילד את הרפובליקה הסקוטית. רנה לבק (Levesque), שדר טלוויזיה פופולרי בקנדה, רצה לפרק אותה, ולכונן את הרפובליקה העצמאית של קוויבק (ההגייה היא בעצם "קבק", על משקל "תצא").

אילו שאלנו ב-1975 (דווקא שאלנו) מי מן השלוש תהיה יום אחד רפובליקה, קוויבק הייתה מנצחת בקלות, בלגיה הייתה שנייה, סקוטלנד הייתה פחות משלישית. בשבוע שעבר התהפך הסדר. זה קרה בשתי בחירות דרמטיות מאוד - בקנדה ובסקוטלנד. הקצב המסחרר של מאורעות עוד יותר דרמטיים במקומות אחרים דחק את הסיפורים האלה אל שולי התודעה. לא בצדק.

סקוטלנד ערכה בחירות לפרלמנט שלה. היא נהנית ממעמד חצי-אוטונומי מאז 1999. בפרלמנט הקודם, המפלגה הלאומנית שוחרת העצמאות עמדה בראש ממשלת מיעוט. היה לה יתרון של מושב אחד בלבד על-פני המפלגה השנייה. בסוף השבוע שעבר הדהימה סקוטלנד את עצמה, כאשר העניקה ללאומנים רוב מוחלט של המושבים באסיפה המחוקקת. מפלגת הרוב ההיסטורית של סקוטלנד, הלייבור, נחלה תבוסה איומה.

אימפריה בריטית?

ראש ממשלת סקוטלנד (תוארו באנגלית הוא First Minister, לא Prime Minister) הודיע מיד כי מפלגתו תערוך משאל עם על עצמאות בתוך חמש שנים. ממשית מאוד, אם גם לא ודאית, היא האפשרות שבריטניה הגדולה תתכווץ. הניב אותה מלכתחילה האיחוד בין אנגליה לסקוטלנד ב-1707. קשה לדמיין אימפריה בריטית בלי סקוטלנד. חמת חלילים סקוטית היא עדיין כלי הנגינה במצעדים צבאיים בכל מיני ארצות רחוקות וקרובות, הדבקות באתוס הבריטי.

לנין אמר פעם שרוסיה בלי אוקראינה שקולה כנגד אדם בלי ראש. באיזו מידה אפשר להחיל את המטפורה הזו על אנגליה ועל סקוטלנד? האנגלים נראים הרבה פחות מודאגים ממה שהיו הרוסים ב-1918, או ב-1991 שתי הפעמים שבהן איבדו את אוקראינה. אגב, ב-1991 אוקראינה הייתה שייכת לרוסיה זה 335 שנה. אם סקוטלנד תצביע לטובת עצמאות בעוד חמש שנים, היא תפרוש לאחר 310 שנה. הייתכן ש-300 פלוס הוא זמן הקריסה הטבעית של מדינות רב-אתניות?

באמצע המאה ה-18 אנגליה יצאה למלחמה חסרת רחמים נגד מורדים סקוטיים, שרצו לחדש את העצמאות. האבדות היו איומות, המשקעים הפוליטי והתרבותי היו כבדים. הרבה סקוטים מעולם לא סלחו, אפילו כאשר סיפקו לאנגליה ראשי ממשלות, מושלי ארצות ומצביאים. משהו מעין זה לא יעלה עכשיו על הדעת. רוב האנגלים נפטרו לחלוטין מתחושת הזכאות האימפריאלית שלהם. חלק גדול מהם נפטרו גם מכל תחושת גאווה על הישגיהם ההיסטוריים. שקיעת האימפריה הייתה ארוכה מספיק כדי להרגיל אותם לחוסר חשיבותם היחסית. אנגליה מוכנה לרדת למדרגת מדינה בינונית באירופה.

צרפתו אותה

המערכה על שלמות קנדה כרוכה בזיכרונות היסטוריים מרים ובגאווה לאומית פגועה. הצרפתים הפסידו את קוויבק לאנגלים רק כמה שנים לאחר דיכוי המרד בסקוטלנד. זה קרה במלחמת שבע השנים, שהייתה בעצם מלחמת העולם הראשונה. הצרפתים הקתוליים מצאו את עצמם מאה שנה אחר כך בתוך הקונפדרציה של קנדה. אף על-פי שלא הופלו רשמית, הם היו אזרחים מדרגה שנייה. ייחודם הלאומי והתרבותי לא הוכר, אזורי המחיה שלהם היו מן העניים ביותר.

ב-1976, שדר הטלוויזיה המוזכר למעלה, רנה לבק, הוביל מפלגה לאומנית, שזה מקרוב קמה, לניצחון מוחץ בבחירות לפרלמנט המחוזי. הוא התחיל צרפות (פרנקופוניזציה) של קוויבק, אשר הילך אימים על המיעוט דובר האנגלית, ועורר חששות שקנדה מתקרבת אל קצה. קוויבק, גדולה יותר מצרפת, מספרד ומגרמניה גם יחד, מפרידה את מערב קנדה ממזרחה. פרישתה תסיים בעצם את קנדה.

אף כי לבק ומפלגתו היו פופולריים, משאל העם על עצמאות, ב-1980, הנחיל תבוסה ללאומנים. רק 40% תמכו ב"ריבונות". ממשלה לאומנית אחרת ניסתה את כוחה במשאל עם 15 שנה אחר כך. שוחרי העצמאות הפסידו בהפרש קטנטן, וראש ממשלתם ז'אק פאריזו הטיל את האשמה על "הקול האתני", רמז עבה ליהודי מונטריאול.

בין 1993 ל-2008 הלאומנים לא התקשו לזכות ברוב גדול של מושבי קוויבק בפרלמנט הפדרלי באוטווה. מפלגתם, "הגוש הקוויבקי" (PQ), אפילו הייתה פעם אחת מפלגת האופוזיציה הראשית בפרלמנט.

קנדה, סיביר, גרינלנד וסקוטלנד

בשבוע שעבר היו בחירות כלליות בקנדה. הן הפכו את היוצרות. המפלגה השמרנית שבשלטון זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט, ולא תהיה עוד תלויה בהסכמים אד-הוק עם סיעות האופוזיציה. אפשר להגיד עליה שהיא מפלגת השלטון המצליחה ביותר בליגה הראשונה של הדמוקרטיות התעשייתיות. הצלחתה מרשימה במיוחד בהתחשב בזה שאף אחד ממנהיגיה לא שימש בכהונה מיניסטריאלית לפני שהמפלגה עלתה לשלטון, ב-2006. היא ניווטה למופת את כלכלת קנדה בימי המשבר העולמי. לישראלים אין סיבה להצטער על הצלחת השמרנים: ממשלתם היא לא רק הפרו-ישראלית ביותר בתולדות קנדה, אלא כנראה יותר פרו-ישראלית מכל ממשלה מערבית אחרת עלי אדמות.

לענייננו, הלאומנים הקוויבקיים של PQ הוכו שוק על ירך, והפסידו כמעט את כל מושביהם (ירידה מ-49 מושבים לארבעה, מ-38% של הקולות בקוויבק ל-23%). המפלגה המנצחת בקוויבק היא מפלגת שמאל פדרלית, שעד החודש כוחה בא לה בלעדית ממחוזות של דוברי אנגלית. פירושה של התוצאה ההיא, שמחאת הקוויבקים נגד ממשלת הימין באוטווה תורגמה ללשון כל-קנדית, לא עוד ללשון לאומנית בדלנית. אלה חדשות מצוינות בשביל שוחרי שיורה של קנדה.

הנה כי כן, בריטניה מתקרבת לאבד את החשק להתקיים בשעה שקנדה, יצירת כפיה של האימפריה הבריטית, מפתחת חשק מוגבר להישאר בחיים. זה אולי רמז על פני העולם במאה ה-22. התחממות האקלים תהפוך בהכרח אזורים גדולים של קנדה למגנט של התיישבות, של התפשטות ושל ניצול כלכלי (לטוב ולרע). הארץ השנייה בגודלה בעולם בשטח תהיה הרבה-הרבה יותר מאוכלסת (כיום יש בה רק 34 מיליון בני אדם). המעצמות הגדולות של 2111 יהיו, אולי, קנדה (עם רוב אתני הודי וסיני), סיביר (עם רוב אתני סיני וטורקי), גרינלנד (מי יודע) וסקוטלנד. זאת אומרת, כשהגרינלנדים באמת ירצו להתחמם, הם יטוסו להשתזף במיאמי החדשה, הלוא היא גלזגו.

ואנגליה? יהיה אשר יהיה הרכבה הדמוגרפי, היא תרד למדרגת אנקדוטה היסטורית. ארצות אינן חיות לנצח.