יחזקאל לזרוב: "המצב הכלכלי שלי הוא הישרדות תמידית"

"השפיות היא לקבל תשובות של כן ולא, ולתת לזה להתיישב על משוואה רחבה ולא על מה שקורה באותו רגע" ■ "אני בן אדם מאוד הישגי, אבל ההישגיות היא ביני לבין עצמי"

יחזקאל לזרוב חי מחודש לחודש. זאת אומרת בקושי חי. עם שלוש בנות לפרנס ובית להחזיק יש ימים שבהם הוא ואשתו, אלין, הופכים עולמות כדי לגייס את הכסף שצריך. וכשמגיעות הצעות לשפוט ב"רוקדים עם כוכבים" או להופיע באיזושהי טלנובלה מכניסה, לזרוב נקרע; המצב הכלכלי מעמיד שוב ושוב במבחן את ההחלטה העקרונית שקיבל בתחילת הדרך שלא להיענות להצעות שאינן מתאימות לאמת האמנותית המזוקקת שלו.

"המצב הכלכלי שלי הוא הישרדות תמידית", הוא מחייך בעדינות, מגלגל את הטבק בתוך נייר סיגריה דקיק ולוגם בזהירות מכוס זכוכית קפה שחור ורותח. "זה לא צריך להיות ככה. זה אבסורד. מזל שיש לי אישה שתומכת בי במקום הזה. את תופסת אותי בתקופה שבה אני עומד לצלם את הסרט הרביעי שבו אני מגלם תפקיד ראשי, ואנחנו אומרים עדיין לעצמנו, 'איזה מזל שהיה לנו הכוח להחזיק מעמד בתקופה שלא היה מאיפה להביא כסף'".

- הסבר את ההיגיון.

"כי הסיפוק הפנימי כל-כך גדול, והיכולת לנהל בית עם הרמוניה כזאת, כשיש בתוכו אנשים מאושרים, זו המעלה מספר אחת בחיים. אין לי בית משלי, אין לי אוטו ואין לי רכוש. אני עדיין חי מחודש לחודש, אבל אני מאושר".

- לי זה נשמע קצת עצוב.

"במדינה מתוקנת, שחקן שעושה ארבעה תפקידים ראשיים בסרטים היה קופץ לבריכה בווילה שלו בהפסקות. אבל אני מאמין בראייה רחבה. מבחינה כלכלית הרווחתי הרבה יותר ממישהו שהייתה לו פריחה של שלוש, אפילו של שש שנים, עם מצליחנות, עם ידוענות ועם רייטינג, ואחר כך קריסה של עשור בלי עבודה".

- אי-אפשר גם להצליח וגם לנהל קריירה ארוכת טווח?

"נראה שלא, לפחות לא אצלי. באופן עיקש, במהלך הקריירה לא נתתי שיכתירו אותי לכלום - לא לחתיך התורן, לא להבטחה הבאה, שלא ירימו אותי לשום מקום ולא ישלטו בי. מגיל 8, הגיל שבו רקדתי בפעם הראשונה על הבמה ועד גיל 80, התוכנית שלי הייתה ותהיה תמיד לעבוד. בגיל 8 ויתרתי על חופשות, על חברים, על כל-כך הרבה דברים בשביל האמנות, ומאז כל אחד רוצה לתפוס עליך חזקה; אני לא מוכן לזה - אני חייב להיות בשליטה על הקריירה שלי".

- איך הסוכנת שלך מסתדרת עם זה?

"זוהר יעקובסון היקרה הייתה אומרת לי, 'הציעו לך מאה פרקים בטלנובלה הזאת, והנחיה בשעשועון ההוא'. הייתי עונה לה שאין על מה לדבר. בתקופות הקשות באמת, כשההצעות היו ממשיכות לזרום, אמרתי או-קיי, אני אעשה את זה. ואז הייתי יושב עם אלין, אשתי, והיא הייתה אומרת לי, אין מצב, אנחנו לא הולכים לשם. בתקופות הקשות, כשהייתי על סף שבירה, זה הגיע למצב שזוהר הייתה מתקשרת וצועקת עליי שאם החזקתי מעמד עד עכשיו, שאמשוך עוד קצת. כך יצרתי לעצמי תמיכה מאוד חזקה, שעזרה לי".

- כיוצר, לא חשבת לצאת בפרויקט שיחבר בין האיכויות שאתה מחפש ליכולת להרוויח טוב? הצגת ילדים, הופעת ריקוד מוכרת?

"אני מופיע עכשיו ב'לב של מלך' במדיטק, אבל ההצגה לא מוכרת כי היא איכותית מדי".

- וללמד ריקוד?

"אני עושה סדנאות מדי פעם, אבל זה לא ממש מכניס. תראי, אין לזה סוף. יש המון מקורות פרנסה ותודה לאל אני מתפרנס. אני עובד קשה, עושה 28 הצגות בחודש, אבל אנחנו, השחקנים, מרוויחים יחסית מעט".

- יש תחושה שאתה משמר את הסבל הבסיסי, כדי שישמש לך כדלק לאמנות.

"זאת נקודה יפה. אני קצת רומנטיקן. קשה לי לשבת על ענן של שמנת, על אף שכשיש לי הרבה כסף אני הרבה יותר מאושר. כנראה יש בי צד שאוהב להיות מיוסר. היום אני מתחיל להבין שהוא לא ממש עוזר לי".

- לא חסכת כלום במשך השנים?

"הייתי פזרן. לא ראיתי את המחר, מאוד כאן ועכשיו. כשבא לי לגור בפריז, נסעתי לשם לשלושה חודשים. טסתי ללונדון לכמעט שנה כדי ללמוד משחק, וזה אכל כל-כך הרבה כסף".

- אתה מצטער על קלות הדעת הזאת?

"אני לא מצטער על כלום, אבל אני גם חצי בולגרי וחצי בוכרי, ואני אוהב לשבת סביב שולחן ערוך בשפע. אני לא מצומצם בשום דבר, בהקשר של כמות. לא באהבה, לא בעיסוקים שלי. רק תמיד עם יד על הדופק שזה לא פוגע באיכות. במשך שנים היו אומרים לי, תתמקד ותתמקד. אני רואה במבחן הזמן שהדברים קורים אצלי, אבל לאט".

- כי אתה גם שחקן, גם במאי, גם רקדן וכוריאוגרף, גם אוצר ומנהל אמנותי, וגם כותב.

"יש לי היכולת לתת 100% לכמה דברים במקביל. זה נשמע לא הגיוני, אבל ככה זה. ברגע שהבנתי שביחס לאחרים אני משקיע יותר, הבנתי שאני יכול לאפשר לעצמי לעשות עוד דברים. ואני כל-כך טוטאלי, במובן הקלישאתי של האמירה הזאת, שבדיאלוג הפנימי שלי יש המון רגשות אשם כלפי המקצוע".

- איך אתה מספיק?

"אני ישן פחות בלילה. הכתיבה שלי באה אחרי חזרות כל היום, אחר כך פגישות, הילדות שלי והצגה בערב. אני ער עד ארבע לפנות בוקר וזה לא מעייף, אלא מפרה אותי. הגעתי למסקנה שכל דבר שאני עושה, גם הדברים שנוגעים בניהול, מגיעים מאותו מקום ולא ממקומות שונים. אין לי חלוקה פנימית כזאת, אלא תחושה שאני צריך ללדת משהו, שמשהו ממני צריך לצאת החוצה. כל דבר תורם לדבר האחר".

- לנהל זה לעבוד עם אנשים, לדרוש, לנהל תקציב, לוח זמנים, ניירת. אין בזה שום דבר שמזכיר אמנות.

"עובדת איתי מההתחלה בחורה בשם ריי תבור, גאון בהפקה, שלמדה בכלל קולנוע ופסיכולוגיה, והיא גם מפיקה את ההצגה החדשה שכתבתי. אבל כל הדברים שהזכרת הם קודים שאני פועל לפיהם כאיש משפחה ובעבודה. כשחקן אני בודק את המחיר שלי ביחס לאחרים, ואני מבין מה הוא מבחן הזמן. אני כבר 29 שנים על הבמה, ומעבר לצ'ופרים שזה נותן לי כפרפורמר, זה נותן לי ראייה רחבה".

- ששווה כסף?

"ששווה שפיות".

- הסבר.

"השפיות היא לקבל תשובות של כן ולא, ולתת לזה להתיישב על משוואה רחבה ולא על מה שקורה באותו רגע. ככה גם קרה בפרס התיאטרון".

- פרס שלא קיבלת השנה, אף שהיית מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על "האריסטוקרטים". התאכזבת?

"בתפקיד הספציפי הזה הפרס יכול היה להיות הדובדבן שעל הקצפת, אבל כשהיא כל-כך גדולה וטעימה, למי אכפת מהדובדבן. יש לי פסלונים בבית בתוך ארון. זה מביך אותי. עד כדי כך. אי-זכיות כאלה נותנות לי מוטיבציה".

- להצליח?

"להתעלות מעל זה. אני בן אדם מאוד הישגי, אבל ההישגיות היא ביני לבין עצמי. אם אני עושה סרט, זה אחרי שגמרתי שלושה מנויים באוזן השלישית וקראתי את ספרי הבימאים ומתוך כל זה צומחת האמירה שלי. לכן קשה לי לביים בתיאטרון משהו שלא אני כתבתי".

- זה מוזר, כי אתה עושה אינטרפרטציות כשחקן וכרקדן.

"אז אני כחומר ביד היוצר, ואני אוהב להיות כזה. המטרה שלי היא להיות החומר הכי מזוקק ולתת לבמאי את הצבע שהוא רוצה".

- ואיפה אתה בכל זה?

"התפקיד שלי הוא לשכלל את עצמי כמה שיותר".

- עכשיו אתה עסוק ב"איגלו" שכתבת ושאתה מביים. אתה גם מממן, לפחות בהתחלה.

"ככה גם היה ב'חזי' שנמכר לגשר, וב'רדיו הבן' שנכתב לסמינר הקיבוצים. איגלו אמור לעלות בפסטיבל ישראל הבא. אני אוהב לעבוד בתקציב קטן. אני בן אדם של יש מאין, אולי חסר ביטחון, להתחיל מקטן. כתיבה היא הדבר הכי מפחיד בעולם, בעיקר כשאתה שחקן שכותב, שזה לא ייראה מתיימר. להעז במקום הזה עולה לי במחיר נפשי כבד".

- למה?

"אין לזה הסבר. ייסורי כתיבה".

- זה יותר קשה מריקוד?

"יותר מכל דבר אחר".