עו"ד שפטל על הרשעת דמיאניוק: "המשפט הגרמני מביש"

כמוצאת שלל רב עטה השופטת דליה דורנר על פסק הדין מהשבוע שעבר, בסיום המשפט הגרמני המביש, שקבע מצד אחד כי איוון דמיאניוק נמצא אשם בסיוע לרצח של כ-28 אלף יהודים במחנה ההשמדה סוביבור, ומצד שני דינו נגזר ל-5 שנות מאסר, משל היה פורץ קטן.

יתרה מכך, דמיאניוק שוחרר בו-במקום מכלאו, ביוזמת בית המשפט, שלא היסס להחזיקו במעצר במשך 18 חודש בטרם הרשעה, שעה שעמדה לו חזקת החפות, בשל חומרת האישומים שבגינם עמד לדין.

בשחררם את דמיאניוק לחופשי וביוזמתם, כאילו עשו שופטיו הגרמנים את פסק דינם לפלסטר, שהרי בכל תולדות המשפט המודרני אין מקרה אחד שבו הורשע נאשם בעבירות דומות בחומרתן לאלה שבהן הורשע דמיאניוק, ומיד עם הרשעתו שוחרר ביוזמת בית המשפט לחופשי.

השופטת דורנר אימצה בשקיקה את פסק הדין הגרמני והגדירה אותו כ"סגירת מעגל", בשל מעורבותה כשופטת במשפט דמיאניוק שנערך בירושלים לפני כ-25 שנה.

משפט זה ייזכר לעד, למשל ולשנינה, בשל הנורא מכול: הרכב השופטים - ודורנר בתוכו - ציווה לשלוח לגרדום, "ללא היסוס" כדבריהם בגזר הדין, את הנאשם הלא נכון, כשהרכב של 5 שופטי בית המשפט העליון קובע פה-אחד שהוא זכאי.

אבל משפט דמיאניוק ייזכר גם ואולי בעיקר בשל תפקודה הכושל של השופטת דורנר לכל אורכו. להלן מספר עובדות להדגמה.

במהלך המשפט הוצג בפניה מסמך פנימי של הפרקליטות האמריקנית, שאיש לא כפר באותנטיות שלו, האומר בין השאר כי היא לא תגלה לסנגורו של דמיאניוק את כל חומר הראיות שברשותה וזאת: "מתוך דאגה ליושרתה של התביעה הישראלית, כי גילוייו של החומר שברשותנו יהיה בו כדי לטרפד בנקל את האסטרטגיה של התביעה הישראלית", שמטרה האחת והיחידה הייתה: "גרדום ועכשיו".

תחינותיו של הסנגור, שהמשפט יופסק עד שיואילו האמריקנים למסור את חומר הראיות שבידם, נפלו על אוזניה הערלות של השופטת דורנר, שלא הייתה מוכנה לעכב את דרכו של דמיאניוק לגרדום ולו בשעה אחת.

לימים הוצגה עמדת השופטת דורנר במלוא מערומיה: לאחר זיכוייו של דמיאניוק קבע בית המשפט לערעורים פדרליים בארצות-הברית ב-1993, כי לא זו בלבד שאינו "איוון האיום" מטרבלינקה, אלא שכל ההליכים המשפטיים בארצות-הברית, שמטרתם שלילת אזרחותו והסגרתו לישראל כדי שיעמוד לדין בישראל, לא היו אלא עלילת דם שיסודה במירמה, הואיל ובידי התביעה האמריקנית היו ראיות ברורות כי איוון מרצ'נקו ולא דמיאניוק הוא "איוון האיום" - ראיות שהוסתרו מסנגוריו ומבתי-המשפט בארה"ב.

אך בכך לא סגי. התובע עצמו, לאור חומר ראיות אחר שהגיע לידי הסנגור, ביקש "להפסיק את המשפט ולאפשר לנו לחקור בצורה רצינית את השאלה הזאת בברית-המועצות", כפי שמלמד הפרטי-כול של ישיבת יום 21/3/88. לבקשה זו הצטרף הסנגור.

אולם השופטת דורנר הבהירה כי לא תינתן לעובדות "להפריע" לה במלאכתה, ובשידור חי מנעה מדמיאניוק מלהביא ראיות, לרבות אלה שעלה בידי הסנגור להגיש אחר-כך בבית המשפט העליון - ראיות שסללו את דרכו של דמיאניוק לחופשי.

בנוסף, השופטת דורנר לא היססה לעבור בלשכתה, מדי יום, על קטעי עיתונות שנאספו, במיוחד עבורה, מ-8 עיתונים יומיים ישראליים שסקרו את המשפט, ולא היו אלא פשקווילים נגד דמיאניוק וסנגורו.

כאשר רצה הסנגור להגיש את צילום ה"אלבום" כראיה בתיק לעצם קיומו ולכך שקראה אותו, דחתה השופטת דורנר על הסף בקשה זו. מחדל שתיקן בית המשפט העליון, שלא היסס לקבלו כראיה בערעור.

נשוב לפסק הדין הגרמני, שלא זו בלבד שאינו סוגר שום מעגל, כטענת השופטת דורנר - אלא שהוא מהווה דווקא מסמר אחרון בארון המתים של פסק הדין שעליו היא חתומה, שכן: בגרמניה נקבע כי באותו פרק זמן ממש שעל-פי השופטת דורנר היה דמיאניוק כ"איוון האיום" בטרבלינקה ועסק שם בהפעלת תאי הגזים, הוא היה בעצם בסוביבור.

פסק הדין הגרמני גם קובע מפורשות כי בטרם הגיע דמיאניוק לסוביבור הוא היה במקומות אחרים, אך לא בטרבלינקה. לפיכך, דברי השופטת דורנר שלפיהם: "לא מדובר באותו פרק זמן, מבחינת הזמנים זה בהחלט מתאים", אינם אלא דברי הטעיה חסרי כל יסוד.

גם אמירתה של השופטת דורנר כי טענתו של הח"מ שדמיאניוק הוא קורבן של משפט ראווה, "נשללת עם ההרשעה הנוכחית", היא הטעיה גמורה. פסק הדין הגרמני שולל באופן מוחלט את עצם נוכחותו של דמיאניוק בטרבלינקה, במועד שבו נקבע על-ידי השופטת דורנר כי היה שם.

אבל החמור מכול הנו היעדר היושרה הגמור המתגלה אצל השופטת דורנר, עקב חוסר יכולתה להודות שטעתה טעות מרה, כששלחה את דמיאניוק "ללא היסוס" לגרדום, בשל היותו כביכול "איוון האיום" מטרבלינקה. גם נוכח 80 עדויות של 37 ואכמנים מטרבלינקה, לרבות ניקולאי שלאייב, "שותפו" של "איוון האיום" בהפעלת תאי הגזים בטרבלינקה - שמסרו הודעות וגם זיהו בתמונה את איוון מרצ'נקו כ"איוון האיום".

באשר לסוביבור, מדהים במיוחד שהשופטת דורנר מעדיפה את פסק הדין הגרמני על פניו של פסק הדין באותו עניין ממש של בית המשפט העליון בישראל בבג"ץ 4442/93.

לאחר זיכויו של דמיאניוק, הוגשו מיד 11 עתירות לבג"ץ, שדרשו להורות ליועמ"ש להעמיד לדין את דמיאניוק על היותו ואכמן ממחנה ההשמדה סוביבור.

בתשובה לעתירות הודיע היועמ"ש לבג"ץ כי: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חלופיים, אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת, ואין בידינו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".

על יסוד הודעתו זו של היועמ"ש דחה בג"ץ את העתירות, תוך הדגשה כי "סיכויי השגת הרשעה הם לדעת היועץ המשפטי לממשלה קטנים".

ויודגש! מאז ועד היום לא חל שום שינוי בראיות בכל הנוגע לדמיאניוק. לפיכך, המשפט הפוליטי שנעשה לדמיאניוק בגרמניה, ובמיוחד הרשעתו המופרכת ושחרורו המיידי בעקבותיה, אינם אלא פרוסטיטוציה של השואה, שאין דבר בינם לבין "סגירת מעגל" בכל הנוגע לגרדום שאליו שלחה דורנר את דמיאניוק מעל במת אולם התיאטרון בבנייני האומה.

* הכותב היה סנגורו של ג'ון דמיאניוק במשפטו בישראל.