ככה מפקירים פצוע

איפה הבלדה לחובש ואיפה אנחנו: אנו צרור פרטים, וכל אחד שומר בו על התחת של עצמו

הפקרתו למוות של הנער פיליפ גלר מבאר-שבע העלתה לדרגה בלתי נסבלת תהליך שעוברת בשנים האחרונות החברה הישראלית.

התמונה: ילד בן 15, דקור בחזהו, מתבוסס בדמו וצועק לעזרה במשך רבע שעה, וחבריו הטובים (קשה קצת להצמיד את התואר הזה למי שהתנהגו כך כלפיו), שבילו איתו כל הערב, לא רק שלא מנסים לעזור לו - אלא בורחים משם לכל הרוחות ומשאירים אותו לדמם למותו.

עד לפני שני עשורים הסתובבו סיפורים שזיעזעו אותנו אז, והיום נשמעים נאיביים, על ניו-יורק שבה בנאדם יכול לחטוף התקף לב וליפול באמצע הרחוב, או חלילה להיפצע, ואיש לא ייגש אליו. בישראל של תחילת שנות ה-90' דבר כזה לא היה יכול לקרות, אצלנו? מה פתאם.

אנחנו, עם סגולה שחונך על ערבות הדדית וכל ישראל חברים, על סחיבת הפצוע ובלדה לחובש, לא יכולנו לדמיין מצב שבו מישהו יהיה בצרה ולא נקפוץ לעזור לו. והנה - בזמן כל-כך קצר השתנינו, נהינו חברה שבה כל אחד רואה שני סנטימטר מהאף שלו וכל אחד שומר קודם כל על התחת שלו.

לא שזה ישנה משהו, אבל אפשר לנסות לספר את ההתדרדרות: הייתה יסמין פיינגולד טבעה בירקון ואנשים הביטו בה נאבקת על חייה ולא עשו כלום, עד שקפץ למים המזוהמים הגיבור המזדמן, שלא חשב על עצמו באותו רגע, והציל אותה.

אחר כך היתה סצנת האימים בצומת בה נדרס אדם למוות והמכוניות החולפות לא רק שלא עצרו כדי לעזור לו, והגופה נדרסה שוב ושוב, על-יד הנהגים שעברו בצומת. השבוע ציינו שנה למותו של שניאור חשין, שנדרס על-ידי טל מור כשרכב על אופניו. מור ברח ממקום התאונה, השאיר את חשין, פצוע, בצד הדרך וניסה להסתיר את העדויות המרשיעות נגדו.

ועכשיו הילדים מבאר-שבע.

הרצח של נגר, ז"ל, הוא סירנה עולה ויורדת, שקוראת לכולנו לעשות בדק בית. אם קודם חשבנו ש"הפגע וברח", ו"הדקור והפקר", הוא יוצא דופן, מקרה הרצח של בן ה-15 מבאר-שבע בסוף השבוע החולף, מעיד שהנורמה האיומה של זלזול בזולת, והעמדת האני לפני האחר, אפילו במקרה של חיים ומוות, חילחלה אל הדור הצעיר. אם משהו לא ישתנה ומהר בסט הערכים של הילדים שלנו, שהפכו, בלי שנשים לב לאגואיסטים כל-כך, אפשר לסגור את המדינה כבר עכשיו.