מוטי עומר 1941-2011; "השאיר אחריו חור שחור גדול"

כך סופד אספן האמנות דורון סבג לפרופ' מרדכי (מוטי) עומר - האיש החזק בעולם האמנות הישראלית, שהלך לעולמו בשישי האחרון ■ האמנית מיכל רובנר, שעבדה בצמוד לעומר, מוסיפה: "הוא לא היה חלק מהמשחק הקבוצתי ולכן ספג גם אנטגוניזם"

פרופ' מרדכי (מוטי) עומר, המנהל והאוצר הראשי של מוזיאון תל-אביב לאמנות, הלך לעולמו בשישי האחרון, לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. האיש שעמד בראש המוזיאון ב-17 השנים האחרונות ונחשב לאיש החזק בעולם האמנות הישראלית, זכה בחייו להערכה רבה, אך גם לביקורת על מידת ההשפעה שצבר ועמדות המפתח הרבות שבהן אחז.

ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, ספד לעומר: "כאיש אשכולות, מוטי ידע לשלב בין שלושת העולמות שמילאו את חייו - האמנות, היהדות והפילוסופיה. הדברים היו אמורים לבוא לידי ביטוי בתערוכת הפתיחה של הבניין החדש של המוזיאון, שייפתח באוקטובר. התערוכה שתיכנן יחד עם האמן החשוב אנסלם קיפר, עוסקת במיסטיקה היהודית - או ליתר דיוק הקבלה. מוטי משאיר אחריו חלל גדול, שיהיה קשה מאוד למלא. אך לא אלמן ישראל ובבוא העת נבחר גם מנהל חדש".

עומר היה פרופסור לאמנות מודרנית, עבד ב-MOMA בניו-יורק וייסד בארץ את התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה, שבראשה עמד עד ימיו האחרונים. במקביל, כיהן עד לשנה שעברה כראש המגמה לאמנות מודרנית בחוג לאמנות באוניברסיטת תל-אביב, ושימש אוצר ראשי בגלריה האוניברסיטאית, שהקים.

אשף בגיוס כספים

בשנותיו כמנהל מוזיאון תל-אביב רשם עומר לזכותו הישגים מרשימים. הוא נהג כמיסיונר לקירוב האמנות אל הקהל הרחב, וזכה לראות מאות אלפי מבקרים בתערוכות משמעותיות בקנה מידה עולמי. בין אלה תערוכתה של סיגלית לנדאו בביתן הלנה רובינשטיין, תערוכת הענק של מיכל רובנר, המציגה בימים אלה בלובר בפריז, תערוכותיהם של דני קרוון ושל צדוק בן-דוד, התערוכה המרשימה של מארק רותקו ועוד.

בצד השני של המאזן עמדו טענות על הקושי של אמנים רבים "להיכנס" למוזיאון, ובמיוחד של הצעירים שבהם. זכורה במיוחד פעולת הגרילה של אליעזר זוננשיין, ש"פרץ" למוזיאון כשהוא חמוש בנשק עשוי מקופסאות מותגים, ובהמשך קנה לעצמו מקום של כבוד בין המציגים הלגיטימיים בחלל המבוקש.

עומר נחשב לאשף בגיוס כספים, אך ביקורת קשה הוטחה בו על שילוב אינטרסים פרטיים של תורמים ובעלי הון בענייני המוזיאון. מקצתה על השפעת אספנים ונותני פרסים על בחירת האמנות המוצגת, על עריכת אירועים פרטיים בשטח המוזיאון ועוד. שיאה של המחאה הציבורית היה בפרשת התרומה של סמי עופר ז"ל להקמת הבניין החדש, וההסכמה לקרוא את המוזיאון על שם עופר.

התרומה בוטלה ועימה ירדה לטמיון תקוותו של עומר - שלא פורסמה מעולם - כי המוזיאון יזכה לרשת את אוסף היצירות הנדירות של עופר, בעיקר בתחום האמנות האימפרסיוניסטית היקרה והיוקרתית.

יו"ר ועדת הרכישות והתערוכות של המוזיאון, איש העסקים והאספן דורון סבג, מספר שעומר לימד אמנות "עם אמות מידה של רב דקדקן. הוא היה מאוד קפדן ודרש מאחרים כמו שקיים בעצמו. כשהגשתי לו את עבודת המאסטר הוא החזיר לי 7 טיוטות הלוך ושוב.

"האמנות הייתה כל עולמו. חשבתי על המחלה שפרצה בעיתוי כזה דווקא, כשהוא מתקרב לפרישה. אין לו משפחה ואם ייפרד מעולם האמנות - מה נשאר לו? הוא השאיר אחריו נעליים ענקיות וחור שחור גדול. אני אומר את זה לחיוב ולשלילה. הוא חי רק את זה ולא היה לו דבר מלבד האמנות, אבל הוא היה צנטרליסט שעשה המון לבדו ולא האציל סמכויות".

משה על הר נבו

יש המשווים את עומר למשה על הר נבו - כיוון שלא יזכה לחנוך את הבניין החדש, פרויקט חשוב שהוביל, בעלות של כ-55 מיליון דולר. מתוכם 65% מהתורמים, בראשם פול והרטה אמיר, והיתרה במימון העירייה. לדברי סבג, ב-2012 צפויים להגיע למוזיאון מעל למיליון צופים, בזכות הבניין החדש.

בחודשים האחרונים ניהל עומר את חייו ועבודתו ממיטתו במרכז הרפואי תל-אביב. מקורביו מתארים כיצד נאבק בסרטן כאילו אין מחר והמשיך לעבוד כמיטב יכולתו, כאילו אין סרטן. אנשי המוזיאון, אוצרים, ועדות וידידים, יצאו ובאו ב"משרדו" המאולתר. בימים הקשים יותר הרשה לעצמו מנוחה אך בימים שחש מספיק טוב המשיך למשוך בחוטים ולקח חלק פעיל בקבלת ההחלטות והניהול השוטף. בשבוע שעבר הגיע לשיא המאבק במחלה, ועבר ניתוח להשתלת מח עצם, אך זה כבר היה מעל לכוחותיו.

בערב האחרון לחייו קיבלה מיכל רובנר את פרס האמן המצטיין של השנה ממוזיאון תל-אביב, באירוע חגיגי עם אגודת ידידי המוזיאון בפריז. "על התעודה הזו יש ככל הנראה את החתימה האחרונה של מוטי", היא אומרת בצער. "הוא היה אדם מורכב ומבריק. הוא לא היה חלק מהמשחק הקבוצתי ולכן ספג גם אנטגוניזם. נפער כאן חור גדול, שעוד נבין את משמעותו במהלך הזמן".

רובנר: "מוטי היה אדם רב-ממדדים ורב-יכולות באופן חריג. בעשייה העשירה שלו הקים דור שלם של אוצרים ולימד באופן מעורר השראה. החזון, ההיקף והאיכות של האוצרות והכתיבה שלו. הוא עשה בימי חייו דברים שגם לו התחלקו בהם אנשים רבים - הם לא היו מספיקים.

"האמנות הייתה הדבר הנשגב. זו מילה שלו. הרצאותיו היו חוויה סוחפת - הוא אהב והתרגש וחקר ולמד והאמין בכוחה של האמנות", מוסיפה רובנר. "במסירות העצומה שלו הוא גם התיש את עצמו. אני בעד הרבה עבודה אבל הוא עשה זאת עד כלות כוחותיו. הוא התקשר אליי כמה ימים לפני הניתוח, לומר לי כמה הוא מאושר וגאה על התערוכה שלי בלובר, ואז הוא אמר: אני רוצה רק לבקש ממך שתשמרי על עצמך. לצערי הרב, הוא לא ידע לשמור על עצמו".

את מקומו של עומר בניהול השוטף של המוזיאון מילא בחודשים האחרונים צוות של שלושה: הסמנכ"לית שולי כסלו, דורון לוריא, אוצר בכיר ורסטוראטור ראשי של המוזיאון ואלן גינתון, אוצרת בכירה לאמנות ישראלית. לוריא שהכיר את עומר יותר מ-30 שנה והיה אף הוא תלמיד שלו, אמר ל"גלובס" אמש: "הדרך שבה הוא יכול לעמוד נפעם מול תמונה שלא ראה קודם, של קנדינסקי או מלביץ', ולהסביר את הזרם ואת כל המידע העשיר שמסביב, בלהט שקנה לו גרופיז. הוא היה איש משכמו ומעלה, ידע המון ורצה להפיץ את תולדות האמנות הישראלית בעיקר. אני רואה היום את הספרים עבי הכרס שכתב כמצבה שהקים בחייו. החומרים והתובנות הייחודיים שלו חשובים במיוחד לחוקרים שיבואו אחריו.

"הנחישות, הצלילות והאנרגיות העצומות שעימן המשיך לעבוד גם במחלתו הטעו את כולנו".

מוטי עומר נטמן בשישי האחרון בהר המנוחות בירושלים.