הו אלוהים, תן לנו רק עוד בועה אחת

באחרונה הופיע בעמק הסיליקון סטיקר פופולרי שמודבק על אחורי מכוניות, ועליו כתוב: Oh God, let us have another bubble.

לבועה יש אופי חלקלק, וכולם אוהבים אותה כנראה (חוץ מאלה שמפסידים). בעמק הסיליקון, כמו בשדרות רוטשילד, בועה מביאה עמה פעילות היפר-אקטיבית, וזה יותר כיף ליזמים, למשקיעים ולנותנים השירותים מאשר השממה העסקית שמגיעה עם משבר כלכלי. רק כשהיא מתפוצצת, מלכלכים עליה.

אחד הסימנים שמלמדים על תקופה בועתית היא קרן המיקרו הון סיכון החדשה, Jeff Pulver Fund המתהווה בימים אלה. הקרן תספק עוד אלטרנטיבה ליזמים הישראלים שמחפשים כסף להגשמת רעיונות. היא נושאת את שמו של פולבר, אך היזם והאנג'ל לא ישקיע בקרן וגם לא יהיה שותף-מנהל. הפרטים הראשוניים על הקרן נשלחו כטיזר למספר קטן של מוזמנים למסיבת הקיץ הקרובה שפולבר עורך, ומהם עולה כי היא תשקיע בחברות אינטרנט ותקשורת צעירות. פולבר נתן את שמו והוא יסייע לעו"ד עודד כספי, שינהל את הקרן, בסינון החברות.

פולבר הוא יזם סדרתי, והוא מוכר גם כמגה-אנג'ל וכבעל רשת קשרים בינלאומית בתחום התקשורת והאינטרנט. הוא היה אחד המשקיעים בטוויטר בתחילת דרכה, האיש הראשון בפייסבוק שהגיע ל-3,000 חברים, הוא מקיים מסיבות, ועידות בטוויטר וכנסים. סלבריטי-אנג'ל.

הקמת קרן פולבר מעוררת מחשבות בנוגע לטרנד המיקרו-הון סיכון. תקוות רבות נתלות בקרנות הזעירות האלה, נוכח מצבן העגום של קרנות ההון סיכון הישראליות. הן אמורות להרוות את הצמא של היזמים נוכח הבצורת בהון הזורם לחברות עובריות. הלוואי שיצליחו.

מתפלגים ומתחלקים

מצבן של קרנות ההון סיכון הישראליות אינו טוב, את זה יודעים כולם. אבל מתברר שהמחסור בהון והחרדה מכישלון של גיוס קרן המשך, מביאים חלק מהשותפויות למאבקים, מריבות ופילוגים פנימיים. בתמיר פישמן, למשל, השותפים עוזבים כדי להקים את קרן DFJ תל אביב, ואלדד תמיר ומייק אליאס מגייסים קרן אחרת.

קרן נוספת, אחת הוותיקות בשוק, גם היא מתפלגת למרות הכחשות חוזרות ונשנות. הסיפור שלה ממחיש כנראה יותר מכל את ההתפוררות של מה שהיה פעם אחד מהמותגים המוצלחים של ההון סיכון הישראלי.

במשרדים הנאים לא השתנה דבר. אותה דממה חרישית שמופרעת רק על-ידי הטרטור של מכונת האספרסו. רק במבט שני, אפשר להבחין שמשהו השתנה. הקירות שהיו מעוטרים בעבודות של מיטב אמני ישראל, עכשיו מעוטרים בקו העדין הזה שציור שהיה תלוי על הקירות שנים רבות משאיר, לאחר שהוא מוסר.

מין כתם קטן, כמעט לא מובחן. במסדרון, במשרדים, בחדר הישיבות הגדול. חורים חורים של תמונות שנעלמו.

השותפים המייסדים, אלה שהביאו את הקרן להצלחה בשנותיה הראשונות, קטפו את התמונות מהקיר. אלה התמונות שלהם ועכשיו הם לוקחים אותן הביתה. השותפים שנשארו טרם הספיקו למלא את החלל או לצבוע את הקירות. זו לא דרמה גדולה, והמשרדים לא עברו למרתף בעיר נידחת. זה רק מלמד על האמון של המייסדים לגבי המשך דרכה של הקרן.