הלאה האוליגרכיה

מונצואלה ועד לתאילנד, דמגוגים פופוליסטיים הגיעו לשלטון בזכות מלחמתם נגד ריכוז עושר

עוד לפני שהצירוף "ניאו-קונסרבטיבים" ("שמרנים חדשים") הפך לגידוף הפוליטי הגס ביותר של זמננו, "ניאו-ליברלים" כבר היו על הכוונת הבין-לאומית. לתווית הזו טענה מלכתחילה קבוצה קטנה של אינטלקטואלים בוושינגטון עוד בשנות ה-70. הם רצו למנוע את ארצות-הברית מלגלוש הרחק ימינה, וחשבו שהאמצעי הוא להפיח ריאליות ופרגמטיות בליברליזם המסורתי. בעגה הפוליטית האמריקאית, "שמרן" הוא שווה ערך של ימני, "ליברל" הוא שווה ערך של שמאלני.

אבל לא לזה התכוונו המגדפים הבין-לאומיים. הם הפקיעו את התווית כדי לתאר באמצעותה את הניסיון לכונן דמוקרטיה קפיטליסטית באמריקה הלטינית. "העיקרון המרכזי של הניאו-ליברליזם הוא שהשווקים הם יעילים לפני ולפנים, ולמדינה ולמגזר הציבורי אין תפקיד של ממש למלא בהתפתחות הכלכלית חוץ מאשר לשמש את בכורתם של יחסי השוק, להעמיקם ולהרחיבם" (לפי "המילון האנטי קפיטליסטי של תנועות, תולדות ומניעים"; כן, יש דבר כזה).

עד תחילת שנות ה-90, ארצות-הברית נהגה לברך את עצמה על התפשטותה המפתיעה של הדמוקרטיה באמריקה הלטינית ידועת ההפיכות ומלחמות האזרחים. בארץ אחר ארץ נבחרו ממשלות פרו-קפיטליסטיות, שהתחילו להסיר פיקוח, להוריד מכסים, לנייד מטבעות. התוצאה המיידית הייתה שיעורי צמיחה שלא נראו זה שנים. ההצלחה התיישבה יפה עם האופוריה הכללית של סוף ימי המלחמה הקרה. "סוף ההיסטוריה" היה שם מסתו של ההיסטוריון הניאו-קונסרבטיבי פרנסיס פוקויאמה (1989). לדעתו, ההיסטוריה "הסתיימה" במובן זה שהמאבק הרעיוני בין קפיטליזם לסוציאליזם הוכרע חד-משמעית לטובת הראשון.

יורים ברחובות קראקס

אי-אפשר להצביע על מאורע יחיד שהעמיד את הניאו-ליברליזם בספק. אבל אחד המאורעות החשובים התרחש ברחובות קראקס, עיר הבירה רבת העושר ומוכת העוני של ונצואלה. היא שקעה במשבר כלכלי בגלל התמוטטות מחירי הנפט. המונים יצאו להפגין ברחובות, ונשיא סוציאל-דמוקרטי ששמו פרס שלח את כוחות הביטחון. מאות נהרגו. זמן קצר אחר כך, קולונל בחיל הצנחנים ניסה לחולל הפיכה צבאית. אמריקה הלטינית ספקה כפיים. ונצואלה הייתה הדמוקרטיה המוסדית הוותיקה ביותר ביבשת. הייתכן שהיא תחזור ותיפול בידי "קאודיליו", זאת אומרת איש חזק על סוס לבן, שהיה נחלת הפוליטיקה של היבשת מאז התחילה להשתחרר מעול ספרד, ברבע הראשון של המאה ה-19?

הפיכת הקולונל דוכאה. הוא הושלך לכלא. אבל הוא גם הפך לגיבור לאומי. שש שנים אחר כך הוא החליט להתמודד בבחירות דמוקרטיות לנשיאות, נחל ניצחון מפתיע, ומאז הוא מנסה ללוש את ונצואלה בצלמו. הוגו צ'אבס חזר וניצח בבחירות ובמשאלי עם; הוא שינה את החוקה כדי לאפשר לעצמו לחזור ולהתמודד מספר בלתי מוגבל של פעמים; הוא הבטיח להיות שם גם אחרי שנת 2020.

מלכתחילה הוא הודיע שהוא יוריד את ה"אוליגרכיה" מן השלטון. שימוש הלשון הזה היה דמגוגי מעיקרו, מפני שהוא דיבר לא על קבוצה זעירה של בעלי הון, אלא על כל המעמד הבינוני. הבינוניים הפגינו בינוניות ניכרת במלחמת המעמדות שצ'אבס ניהל, והקלו עליו את הידוק אחיזתו בשלטון.

יש לו סרטן

משורה ישחרר רק המוות. בשבוע שעבר, בנאום פתטי מבית-חולים בקובה, צ'אבס אישר שיש לו סרטן. מנוי וגמור איתו להישאר בחיים, ולהמשיך את "המהפכה הסוציאליסטית" שלו. ייתכן שמוקדם מדי לסכם את חייו, אבל אפשר לפחות להכין טיוטה. אפשר לפתוח אותה במלים: "הוא שלח תזכורת חשובה מה עלול לקרות לדמוקרטיה עקרה ומושחתת, שאינה מסוגלת עוד לתקן את עצמה. הוא הראה מה גדולה נכונותם של ההמונים לוותר על רוב האפיונים של דמוקרטיה לטובת הרושם שהשלטון נמצא בידיהם".

ונצואלה אינה מדינה טוטליטרית בנוסח קובה. יש בה בחירות תחרותיות, ויש בה אופוזיציה חוקית. אבל מרחב הפעולה של האופוזיציה מוגבל, ובתי המשפט והפרלמנט סרים למרותו של הנשיא. ונצואלה אולי קוסמת לשמאל הבין-לאומי, אבל היא הפכה לדיקטטורה נבחרת.

אם אמנם חייו של צ'אבס מתקרבים אל קצם, הוא יוכל להתנחם בידיעה שהוא טבע חותם שלא יימחה על חיי ארצו. גם אם הקאודיליו ייעלם, וגם אם לא יבוא קאודיליו אחר תחתיו, ונצואלה לא תשכח את טעם הדמגוג הפופוליסטי ואת מלחמתו באוליגרכים. ארגנטינה אינה שוכחת את חואן דומינגו פרון, אף כי משטרו הסתיים למעשה עוד באמצע שנות ה-50, ואף כי הוא מת ב-1974. התנועה שיסד עדיין מחזיקה בשלטון, ועדיין משתמשת ברטוריקה ובטכסיסים של פרון.

לטאקסין יש אחות

בתחילת השבוע היו בחירות בתאילנד, ארץ שהרגליה הפוליטיים מעמידים אותה סמוך לאמריקה הלטינית, רק עם קצת הרבה יותר היסטוריה. היא מזכירה במובנים מסוימים את טורקיה, או אולי את ספרד שלפני מלחמת האזרחים. זה שמונים שנה שצבאה רגיל שלא להסתפק בקסרקטיניו. הגנרלים מושכים כמעט בכל החוטים, בין אם במפורש ובין אם מאחורי מראית עין של ממשלות אזרחיות. השבוע, המוני תאילנד הואילו להודיע לגנרלים שנמאס להם.

למען האמת, זו הפעם השלישית בתוך עשר שנים שהם שולחים את המסר הזה. בפעמיים הקודמות, הצבא, בתמיכת המלך (מעוט סמכויות, רב הערצה), סירב להאזין. אם יחזור ויסרב גם הפעם, תאילנד עלולה לגלוש אל מלחמת אזרחים. המנצח בכל אחת משלוש הפעמים הוא מיליארדר כריזמטי, טאקסין צ'ינאוואט (האיות הלא פונטי בלטינית הוא Shinawatra), הגולה בדובאי. אחותו הצעירה והיפה ניהלה את הבחירות בשמו, ללא ניסיון פוליטי קודם, ונחלה ניצחון עצום.

צ'ינאוואט אמנם הורשע בהעלמות מס ענקיות, ונידון לשתי שנות מאסר, אבל המוניה של תאילנד, בייחוד באזורים הכפריים, חושבים אותו לגואל ולמושיע. השגשוג הכלכלי של הדור האחרון השאיר אותם הרחק מאחור. צ'ינאוואט אומר שהוא רוצה להוציא את השלטון הפוליטי והכלכלי אחת ולתמיד מידי "האוליגרכיה". כמו צ'אבס בוונצואלה, הוא שנוא על הבורגנות העירונית, וחשוד, כנראה בצדק, שהוא רוצה בשלטון אישי ומשפחתי הרחק אל תוך המאה ה-21.

חזות מוסדית של דמוקרטיה בתאילנד, במידה שהצבא הרשה אותה, חדלה להסתיר את האמת: חופש דיבור והתארגנות, הוא כשלעצמו, אינו מעניין את עשרות המיליונים השקועים בעוני ואינם נהנים מן היתרונות של ניידות חברתית ומקצועית. הם זקוקים להרבה יותר מאוסף של מפלגות קטנות וקטנוניות, המתקוטטות במליאת הפרלמנט, מכוננות קואליציות שבריריות וסוחטות זו את זו כדי להישאר בשלטון.

מצב עניינים כזה קיצר את תוחלת החיים של דמוקרטיות אירופיות בין שתי מלחמות העולם, הניב משטר נשיאותי כמעט-לא-דמוקרטי בצרפת לפני חמישים שנה ויותר, והעלה את הניאו-אסלאמיסטים לשלטון בטורקיה לפני תשע שנים. אי-אפשר כלל לטעות בקטלניות הצירוף של אי-יציבות פוליטית, של אי-צדק חברתי ושל ריכוז הון והשפעה בידי מעטים. בני דמותם של טאייפ ארדואן, של הוגו צ'אבס ושל טאקסין צ'ינאוואט אורבים מעבר לכל פינה. המרשם שלהם אינו רק פחות אוליגרכיה אלא גם פחות דמוקרטיה. בכל המקרים המתוארים כאן, המפסידים גירדו אחר כך את פדחתם, ושאלו איך זה לכל הרוחות שלא שמנו לב מבעוד מועד.