היה מנוע?

"אתה רעב"? שאלתי אותו

"בטח", הוא עונה בלי להתבלבל.

ואתה יודע מאיפה הרעב הזה, הדרייב שלך?

"לגמרי", הוא עונה, "מאז שאני ילד תמיד הרגשתי שהאחרים יותר טובים ממני. בכל דבר, שנים. תמיד חשבתי שאני פחות טוב. וזה הדרייב שלי, להוכיח את ההיפך".

זו הייתה שיחה דוקרת, אותנטית. בגיל צעיר הוא עומד בראש אחת החברות המצליחות והמדוברות במשק. הוא יודע לדקלם בראיונות לעיתונים את התשובות המנוסחות והנכונות. אבל בפנים עוד מקנן אצלו הילד הקטן שרוצה לסגור את העניין הלא פתור שלו.

נזכרתי בשיחה אחרת. שבועות קודם דיברתי עם בעל השליטה בחברה המתחרה. הוא בדיוק סגר על מנכ"ל חדש. לא מהמנכ"לים הבולטים, הכריזמטיים, הנוצצים.

"תגיד לי, למה דווקא אותו?", תהיתי.

"כי הוא רעב", אמר, "יש לו סכין בין השיניים. הוא יעשה הכול, כמעט, כדי להצליח".

החסך. תמצאו אותם בכל ארגון. הם עובדים מעולים, מוכשרים, אינטליגנטים. הם משפריצים מוטיבציה, הביצועים שלהם מצוינים, ולמרות כל זה - בעלי תחושת נחיתות.

יש מנהלים שיודעים לנצל את זה היטב. אלה בדיוק הטיפוסים שיביאו להם את הסחורה. הם בוחרים אותם מושחזים מאוד, שאפתנים, ומצד שני חסרי ביטחון, מונעים מכוח החסך. הפתולוגיה שלהם היא גם מנוע ההתקדמות.

בדיוק כמו אצל היפות המקצועיות שמגלות בנדיבות כמה מכוערות הן היו בילדות, ככה גם האנשים שהצליחו לעקוף את אלה שהתעללו בהם כשהיו קטנים - גם כשזה רק בראש שלהם.

תבדקו בביוגרפיות של האנשים שהטביעו חותם, כוכבי העל. איכשהו היא תמיד שם, הטראומה הזו בילדות, השריטה הזו שצרובה בבשר ושדוחפת אותם להישגיות מטורפת. הם יראו לכולם שהם שווים. הם יפצו את עצמם על הקש שהאכילו אותם.

החיים שלהם הם סוג של פיצוי מתמשך על ילדות מיוסרת. לעד הם נדונים להזין את הצורך הזה 'להראות להם'.

קחו לדוגמה את הפרסומאי המפורסם בהיסטוריה, דיויד אוגילבי. שילוב קטלני של פרפקציוניסט ונרקיסיסט. לימים סיפר שהיה ילד חלש שגדל בהרגשה שהוא טיפש. 'זה תדלק את כל חיי', גילה. הוא ידע שהוא חייב להשתפר, ולא הרפה. אף אחד לא יכל עליו בענף הפרסום (עד שהגיע מרטין סורל, אבל לא ניכנס לזה).

או להבדיל, האנטר תומפסון, אבי הניאו-ז'ורנליזם. גם לו, איך לא, הייתה ילדות לא משהו. הוא היה ילד עני, מנודה. הוא הרגיש לא שייך. והוא לקח את זה רחוק.

ואצלנו עוד מצטטים את עמוס שפירא, מגדולי המנכ"לים שנודעו וגו'. בראיון ל"ליידי גלובס" הוא סיפר: "לכל אחד יש את האויב שלו שדוחף אותו. במידה מסוימת מה שמכתיב לי עד היום זה שאימא שלי באופן קיצוני אף פעם לא אמרה עליי כמה אני מוכשר. היא תמיד אמרה: עמוסי שלי הוא לא גאון". אצלו זה היה המניע.

עניין לא פתור. יש כאלה שקוראים לזה החור השחור. הבור שהם, הסופר משקיענים, מצווים כל החיים למלא את רעבונו. והוא נשאר ריק ומכביד. אבל הוא המנוע שדוחף.

אז מה זה אומר על מי שאין לו את החור השחור הזה? שאבוד לו? שהוא מועד לחיים עם דרייב נמוך ומוגבל?

מהרו ופשפשו בילדותכם ורצוי שתאחזרו איזה עניין לא פתור, כי אחרת מרוב טוב - מה יעבוד לטובתכם בתחרות מול אנשים שהילדות שלהם כורסמה והשאירה בור בלי תחתית?

האם הגיוני שזו המשוואה: ילדות מחורבנת = בגרות מהוללת?

ילדות בעייתית לא פעם מייצרת טיפוסים שרעבים להצלחה. ילדים שגדלו בסביבה שבה מנעו מהם עידוד או שחסרה בה חמימות - מאמינים שישימו לב אליהם רק אם יצטיינו. הם מרגישים שהם לא מספיק טובים, ושיוכלו להצליח אם רק יעבדו יותר קשה. הם לעולם לא יסתפקו בהישגיהם. אין להם גבולות, והם מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי לקבל את ההכרה שהם משוועים אליה.

האנשים עם הדרייב הגבוה פגיעים במיוחד לביקורת. בילדותם הם השקיעו כל כך הרבה אנרגיה כדי לדלות איתותים שיעידו שענו על הציפיות של הוריהם ושל הסביבה. ועד היום הם להוטים לשאת חן. מריחים את המאמץ שלהם למרחקים.

תשאל אדם כזה למה הוא הורג את עצמו כל כך. בשביל לרצות את הבוס, הוא יגיד לך. לא בטוח שהוא מתחיל אפילו לנחש שהתשובה האמיתית היא ההורים.

ניסוי. אנחנו מסתכלים באי נוחות על המהומה סביב התינוקת החדשה שנולדה לחברינו, שניהם סופר משיגנים. הם וחבריהם מערימים עליה נשיקות מבוקר עד ערב.

אנחנו עושים ניסוי, מכריז האב, לראות מה יצא מיצור שמקבל כל כך הרבה אהבה.

נו, בחייכם, אתם עושים צחוק? איזה סיכוי כבר יש לה?

vered-r@globes.co.il

אתה רעב? אני שואלת אותו, ושנינו יודעים שאני לא מתעניינת אם בא לו מנה של שיפודים.