לך תצליח, נחכה לך בסיבוב

נועם לניר, יזם האינטרנט, שהתראיין לגיליון הקודם שלנו, יכול היה לעבור את החוויה בשלום. הוא בסך הכול היה צריך לשמור על הכללים, שהכתיב מולך הפוליטיקלי קורקט. להגיד מה שמותר. רק מה שמותר.

אבל לניר אמר מה שהוא חושב, וחטף. ההתנפלות עליו הייתה עדרית, ובעקבותיה לא פחות מארבעה מנהלי משברים (יש דבר כזה) התקשרו כדי להסביר לו, בקול מודאג מאוד, שהוא פשוט חייב עזרה, חייב אותם.

הם קראו את הטוקבקים ושמעו את הדיבור ברחוב, והם יודעים יפה לתרגם את זה לריטיינר מפולפל. הם כבר מכירים את הכרוניקה, גם אנחנו: הנה האייקון התורן, שיהיה כיף לקרוע לו את הצורה.

עורכים ופרשנים לא יחמיצו האפשרות לתקוע ציפורניים עמוק, כשמזדמן קולב טוב לאוורר עליו אג'נדה, הגיג או אייטם דעתני מתלהם. ככה אנחנו, ארץ שמייצרת משברים, לפעמים מכלום. חברה שחיה משערורייה לשערורייה. סף הריגוש שלנו גבוה. כמו הצמח המפלצתי ב'חנות קטנה ומטריפה', אנחנו צורחים: .feed me

מישהו צריך להזין את התאווה הבלתי נדלית שלנו לריגושים. רצוי מישהו מפורסם, עשיר, מצליח. כזה שכיף לראות אותו נופל. מה בסך הכול ביקשנו? קתרזיס.

הרבה יותר פוטוגני להצליף במצליחן התורן בשם המוסר והאתיקה, מאשר בשם הקנאה והתסכול. בואו ניידה בו אבנים, קורא העדר, וההמונים נוהרים לסקילה.

אנחנו מתים על המצליחנים. בעיקר כשהם מדממים. אז לכו תצליחו, נחכה לכם בסיבוב.

אל תנטרו לנו על זה. זה רק אחד מהחטאים שלנו, חטאים לייט. יש לנו שניים-שלושה. בעצם יותר, אבל מי סופר.

אנחנו כל כך אוהבים לשנוא. וגם לא לפרגן, להתיישר לפי הרייטינג, וללכת אחרי העדר, להתנהג בוולגריות, להעדיף את הבינוניות, להתמסר לנהנתנות ולחטוא ביוהרה.

אנחנו רודפים אחרי עוד ועוד, וכבר לא זוכרים למה. הכמיהה לפשטות? זיכרון עבר רחוק.

יש לנו כמויות של אגרסיה לתעל לפולחן שפיתחנו: פולחן השמצת האחר. אנחנו, דרך אגב, נהנים מכל רגע.

שבעת החטאים. את כל הגיליון הקדשנו לעיסוק בשבעת החטאים. החטאים שהאפיפיור ביקש לעדכן בחודש האחרון הם אולי עדכניים ואופנתיים, אבל אנחנו מעדיפים להתעסק בחטאים שלנו. מופקעים מההקשר הנוצרי.

לא באנו להוקיע את המידות הרעות של החברה הישראלית כמתבוננים מהצד. לא נתהדר בצדקנות. האמת היא שקצנו כבר בצדקנים והמוסרנים המתיפייפים, שמתייצבים ראשונים כדי להרים את האבן. בעינינו הצדקנות היא חטא לא פחות ערך. אולי החטא השמיני.

הגיבורים הלא נכונים. אומרים שפעם היה כאן אחרת. כנראה שזה לא מקרי שאנשים יוצאים מההצגה "היה או לא היה" מוצפים אופוריה, מתרפקים על זמנים אחרים. ימים בהם גיבורי התרבות היו משוררים בעלי שיעור קומה - שלונסקי, ביאליק, אלכסנדר פן, והמלכה הבלתי מעורערת הייתה חנה רובינא, השחקנית הגדולה של הבימה. היום, ספק גדול אם רובו המכריע של הציבור יודע מי השחקנית הגדולה בתיאטרון, אלא אם כן היא עשתה את הדבר הנכון והלכה להשתתף בטלנובלה או בתוכנית ריאליטי עתירת רייטינג.

כבר יותר מדי זמן שהתקשורת מקדשת את הגיבורים הלא נכונים. התקשורת עצמה עסוקה בלשרוד את התחרות העצומה, אז היא הולכת על הנוסחה המהירה, השטחית, הצהובה. אין חסמי כניסה.

מרינה ונעמה מ"הישרדות" הן גיבורות תרבות, אבל פרופ' עדה יונת, שמועמדת לפרס נובל, היא אנונימית. איפה הזמנים שבהם חוכמה, כישרון ספרותי או מעשה גבורה היו מקור עוצמה חברתי?

מתים מגעגוע, בטח. אבל בינתיים ממשיכים לסגוד לאל הכסף והפרסום. הפרסום הריק מתוכן. עובדה: רוב בני הנוער מצהירים על תשוקה עזה להיות מפורסמים, לא משנה במה.

הרדידות מנצחת. משאירה מאחור את הסחורה שאין עליה הרבה קופצים - את ההשקעה בידע, את העומק, את הרצינות. איבדנו את הכבוד לדבר האמיתי. האמת, שכבר אין כבוד לכלום.

למי שיגיד שאלה חולשות אנושיות אוניברסליות, ושגם לאמריקנים ולצרפתים יש מזה למכביר, נאמר רק זאת: לנו אין את הפריבילגיה. אין לנו את השומן. את עצמנו אנחנו מפוררים לדעת, כאילו שמישהו ייקח במקומנו את תפקיד המבוגר האחראי.

מדורת ההבלים הצרחנית אולי נוחה לנו כדי להבליע את הפחדים מהאיומים האמיתיים מבחוץ, אבל הפכה לאיום מתעצם בעצמה.