אל תקלקלו את הסיפור עם העובדות

"מה הסיפור שלך?" שאלתי בסוף,

אחרי שהקשבתי ארוכות לניתוחים המקצועיים המהונדסים-מסותנתזים שלה.

"לא, לא", נזעקה, "לא רוצה לספר את הסיפור שלי".

"אנשים אוהבים להידבק להצלחה", היא הנמיכה קול, "ואני לא רוצה ללכלך את הרושם שיש".

"ללכלך?"

אף פעם לא סיפרה על השכונה שממנה באה. אף אחד לא יודע שמאחורי המצליחנית האנליטית שזינקה לצמרת זירת העסקים יש ילדות בשכונת מצוקה, בית עני ומשפחה מרובת ילדים. בכל פעם שהיא מגיעה לשם, לשכונה, מסתכלים עליה בהערצה. איזו דרך היא עברה. "מישהו אחר היה משתגע", אומרים לה במשפחה. אבל לה ממש לא דחוף לספר את זה.

להיפך. שיישאר ככה. סטרילי, טכני, נוצץ.

מהחומרים שהיא קוראת להם "לכלוך" מינפו רבים אחרים את הסיפור של החיים שלהם. מהדרמה הזו של לצמוח ממקום של אפס סיכויים ולעלות לעמדה משפיעה. להסתכל אחורה ולומר בנדיבות ששמורה למנצחים: כן, פעם הייתי מסכן, מפוחד, אומלל, עלוב. ותראו איפה אני עכשיו.

דליה איציק לחצה על בלוטות ההזדהות עם סיפור העוני הקיצוני שחשפה. היא לא נרתעה לקושש כל אנקדוטה שזכרה כדי למצות את הנרטיב. אבא שיכור, רגל חבושה (כי הייתה לה רק נעל אחת), יציאה לעבודה מכיתה ד', אבל אף פעם לא יציאה לטיול שנתי. לימים היא הפכה להיות שרה ויו"ר הכנסת.

ועדה יונת? הילדה שניקתה חדרי מדרגות לפרנסתה הפכה ברבות הימים לכלת פרס נובל; יצחק תשובה - הילד שנולד בלוב למשפחה בת שמונה ילדים ויצא לעבוד בגיל 12 כדי לפרנס את המשפחה, הפך מיליארדר.

תראו את עמוס שפירא. המנכ"ל של סלקום, לא רק שלא ניסה להסתיר, הוא אפילו חוגג את נקודות החולשה. לא מבין בטכנולוגיה, לא מבין כלום בכספים, הופך לערימת ג'לי כשהוא רואה בנק, רתחן מקצועי. ובכל זאת - המנהל הכי מוערך. הוא מרוויח את עקרון הקיזוז, עניין של השוואת ריכוזים. אם יש לו כאלה חולשות, אז חייבת להיות שם חוזקה אחת עצומה שמפצה על זה, אחרת מאיפה הביצועים?

נרטיב טוב הוא משהו שזוכרים, שמספק רגשית, שאפשר להזדהות איתו. חומר הסיפור הוא הפער שבין מה שאנחנו מצפים שיקרה לבין מה שקורה בפועל. זהו מקור הכוח של הסיפור: הפער.

אז אנחנו שואבים עידוד מההוא שישן במכונית בכל השנה הראשונה להקמת העסק שלו והיום יש לו חברה רב לאומית, וכמובן מסטיב ג'ובס, הטוב שבסיפורים. כל אלה סיפורי אתגר קלאסיים: הגיבור עומד מול אתגר ענק ויכול לו. סיפור על ניצחון מעמדת נחיתות. עלילות אתגר גורמות לנו לרצות להשקיע ולעבוד יותר קשה, להתגבר על מכשולים.

לא קל לשתף ברגשות, זה דורש ממך להיות פגיע. לחשוף חרדות, פחדים, חסרונות - זה מעורר הזדהות, ומהמקום הזה - קתרזיס. מנהל אפקטיבי יודע לעשות שימוש בסיפור רגשי על היעדים של החברה כדי למשוך משקיעים ולסחוף את העובדים שלו.

האם אנחנו יודעים לבנות סיפור טוב על עצמנו? כולנו מספרים סיפור, השאלה עד כמה אנחנו יודעים לספר אותו בהקשר הנכון, הרלוונטי, זה שיוצר משמעות.

עלילה סוחפת עדיפה תמיד על רשימת מכולת מטרחנת וסתמית של עובדות. אנחנו אוהבים סיפורים, נמשכים לסנסציוני, לגיבורים שמספקים תוצאות. במקום להסתכל על אוסף סתמי של עובדות, אנחנו מארגנים אותן בהקשר, ברצף.

החשיבה הנרטיבית שלנו חוסכת לנו את מורכבות הדברים, אבל גם מצמצמת אותם. הרבה פרטים הולכים לאיבוד בדרך. אז מה אם הם קרו? הם לא רלוונטיים לסיפור. התוצאה היא כמובן סילוף המורכבות האמיתית, השטחת המציאות. זה הצד הרעיל של הנרטיב.

בתכונה הזו נעשה מדי יום שימוש ציני. אנחנו מציגים את העובדות כסיפור כדי שתבלעו את החדשות. אתם לא רוצים נתונים סטטיסטיים מופשטים, משעממים? קבלו אותם כסיפור.

מה לא נעשה כדי להגיע למבנה סיפורי סקסי וקל לעיכול? קיצור הדרך הזה מייצר רדידות מחשבתית, אבל הוא מאוד יעיל. איך אפשר להשוות מידע עובדתי יבש לאנקדוטה משובחת?

לעד יישארו הסיפורים והכותרות תוצר של בחירה שרירותית של מספר מכוון מטרה. השיפוט טבוע בנו. מתי בפעם האחרונה הסתכלנו באירוע מבלי שישתרבב לשם מרכיב של הטיה? תראו איך אותו אירוע חדשותי מצליח לקבל בכל עיתון צורה אחרת. כי העובדות לא צפות בוואקום. תמיד היא ישנה שם, האג'נדה הסמויה של המחבר. אנחנו נוטים לכפות משמעות על עובדות ולפעמים חוסמים את המודעות לפרטים. כי מי רוצה שיקלקלו לו את הסיפור עם העובדות.

והאמת? נו, באמת.

vered-r@globes.co.il