חץ וקסם

מפלצת שגססה על הדשא ברמת אביב ריתקה אליה את העוברים והשבים. סביבה התגודדו עשרות ילדים וכמה מדריכים, לבושים בתלבושות מרהיבות של לוחמים ושל אבירים, שדנו בעתיד הצפוי ליצור שפשט ולבש צורות במהלך המשחק. האם להעניק לו מכוחות הטוב החבויים בכל אחד מהם כדי שיהפוך לדמות חיובית, או פשוט להרוג אותו. גיא מסיקה, המדריך ששימש כמנהיג הלוחמים, מנסה לשכנע את הילדים לבחור באופציה הנאורה יותר. אבל הם בשלהם. "להרוג! להרוג!" צרחו מרביתם במלוא הגרון.

"בואו ננסה שוב", הוא מבקש לשנות את רוע הגזירה, "אני אציג את האפשרויות ונבחר בזו שבה יצעקו הכי חזק". שאר המדריכים מגייסים את קולם כדי להציל את חיי המפלצת. גורלה משתנה, ובא לציון גואל.

זו הייתה הדרך שבה בחרו תלמידי כיתה ב' לחגוג את סוף השנה. הפקה יפהפייה ומלאת דמיון, שמרפרפת פה ושם על דילמות מוסריות ועניינים של רע וטוב, ובעיקר מאפשרת לשחרר הרבה אגרסיות. ותעיד על כך הילדה שחטפה מכה חזקה מדי מאחת החרבות ופרצה בבכי.

התענוג, כמובן, לא זול. שלושת אלפים שקלים אספו ההורים כדי להביא את המפעילים על שלל התלבושות, האיפור והכריזמה שהם מביאים איתם לכל הפעלה כזו, שאורכת כשעתיים וחצי. משהו כמו 100 שקלים לילד. וזה רק בכיתה ב'. אפשר רק לשער כמה ישקיעו אותם הורים כשיסתיים היסודי.

מה שבטוח, מדהו (ובשמו המקורי מתי כהן), האיש שעומד מאחורי משחקי הפנטזיה החיים לילדים, ימצא עד אז דרך לשדרג את כל העסק. כבר עכשיו הוא מציע סיפורים היסטוריים מימי הביניים המשתלבים בחומר הלימוד בבית הספר. ואפילו סיטואציות תנ"כיות כמו שחזור מות שאול, שכבר הספיק לככב בשתי בת מצוות של בנות דתיות ועוד בזירת ההתרחשות האמיתית, כתף שאול שבגלבוע; טרנד שוודאי יכה גלים בקרב נוער הגבעות.

אבל נחזור שבע שנים אחורה, להתחלה מרובת האלתורים. "למדתי חינוך, ורציתי לעבוד במשהו כיפי", נזכר מדהו. "אני חובב D&D (מבוכים ודרקונים) מילדות, והיה לי חוג משלי לילדים, אבל מז'אנר ה-D&D השולחני, כזה שמשחקים באמצעות דפים בתוך חדר. שכרתי שטח של שבעים דונמים במושב מאור שליד פרדס חנה, ולקחתי את שמונים הילדים מהחוג הפרטי שלי לשחק בחוץ. הכנתי חרבות מספוג, ובכל שבוע נפגשנו לחמש שעות".

מסיקה, שמלווה את מדהו ממש מההתחלה, נזכר: "הייתי אז בן 14 ורציתי להשתתף בחוג, אבל לא היה לי כסף. מדהו הציע שאבוא שעה לפני הזמן כדי לעזור לו. ככה התחלתי, ומשם התגלגלתי להדריך. היינו מגיעים עם שקיות זבל גדולות שבתוכן ציוד ותלבושות. אלתרנו הרבה, ולאט-לאט החלו להיבנות העלילות".

משחק התפקידים החי, הידוע גם בשם RD&D (קיצור של Real Dungeons & Dragons), היה עד אז נחלתם של מבוגרים בלבד. הם התחפשו, התאפרו, רקמו מזימות ותכננו אסטרטגיות מורכבות, והכול - להבדיל ממבוכים ודרקונים השולחני - נעשה באוויר הפתוח. מדהו התאים את השיטה לקהל יעד נמוך יותר - ילדים; מה שאומר פחות פוליטיקה ותככים ויותר אקשן. אפשר לשאול איך לא חשבו על זה קודם, אבל מה זה כבר משנה. העסק, "אבירי השולחן העגול" בשמו הרשמי, רץ מפה לאוזן ומרוויח כנראה לא רע. אפילו קמו לו כמה מתחרים מקרב עובדיו שלעבר. מדהו לא מתלונן. בינתיים יש פרנסה לכולם.

בלי מכות אמיתיות

בקייטנה, שנפתחה בימים אלה בחווה החקלאית ליד רמת גן, משתתפים 130 ילדים בגילים 9-15. מחזור נוסף מתוכנן בסוף יולי. זו אולי הקייטנה היחידה שאין בה אפילו יום אחד של ברכה, אבל לא נראה שזה מפריע למישהו. החום כבד, הלחות מעיקה, והילדים מתרוצצים בין המאהל לחורשה מחופשים ומאופרים. מנהלים קרבות, מנופפים במטבעות זהב ובשיקויים, ומחכים לרגע שבו אפשר יהיה לענות ולחסל. בכאילו כמובן, אבל עם הרבה רגש. כמו שאמר אחד הילדים בשמחה לחברו, "עכשיו כרתי לך את הידיים ואת הרגליים. וכהן (אחד מכוהני הדת של המשחק) לא יוכל בחיים להצמיח לך אותם בחזרה".

המדריכים, מצדם, מגייסים את היצר לשורותיהם. בסיום הפעילות, כשצריך להסיר את בד היוטה שמקיף את אחד המחנות, קורא ג'וליאן פליה בלהט, "אנחנו משמידים את העיר, בוזזים כל חנות ובית ושורפים את העיר". המשימה מבוצעת ביעילות. בד היוטה מורד בתוך דקה.

כצ'ופר, הוא מאפשר לחייליו, שנאלצו להתאפק עם הריגת השבויים כדי למצות את החקירה, להתחיל במלאכה. "אין לנו כסף, מזון ואספקה בשבילם", הוא מסביר לפקודיו, "תהרגו את כולם, ואל תשכחו גם וידוא הריגה".

למען הסר ספק, אין כאן גושפנקה למכות אמיתיות, מקסימום לקרב חרבות, שבו לפי חוקי המשחק אסורה הפגיעה "בצוואר, בראש ובקדוש (באשכים)". אבל ההצהרות, שנאמרות בשפה עשירה וספרותית, בהחלט לא קלות. ילד שהתקשה להבדיל בין מה שמותר בדמיון לבין המציאות והפעיל כוח חזק מדי, שוחרר לביתו ביום השני לקייטנה וכספו הוחזר לו. במקרים קלים יותר נלקח הנשק והילד מורד בדרגה.

ועדיין האווירה הכללית היא של ילדים טובים ("מז'אנר החנונים של חוגי הטיסנאות", כפי שמאפיין אותם מדהו), שנהנים לבדוק את עצמם על סקלת הטוב והרע והניטרלי, שזוכה כאן לפופולריות גבוהה, כיוון שהוא מייצג מחנה ששומר על הנורמה ודואג רק לאינטרסים של עצמו. מה שאומר משהו, אולי לא מפתיע, על הדור שגדל פה.

"הטובים רוצים להשמיד את הרעים", מסביר פלג לבנוני, המדריך שמכהן כשר הצבא של העיר הטובה, את ההבדלים בין המחנות. "הרעים רוצים להשמיד את העולם, והניטרליים רק רוצים את הכול לעצמם. הניטרליים גם יכולים לעבור מהטוב לרע, שזה כיף. השילוב שאני מייצג, של טוב וכוח, מסובך מדי בשביל חלק מהילדים. אני אחראי על האינקביזיציה של הרוע. אני חוקר את הרעים, לפעמים תחת עינויים, כדי להחזיר אותם למוטב".

זו באמת דמות חיובית קצת בעייתית.

לבנוני נועץ בי מבט נוקב. כמה ילדים מאזינים לנו ברקע, ולא מתאימה לו עכשיו הדה לגיטימציה הזו.

לא התכוונתי להעליב. אבל אינקביזיציה לא ממש מסתדרת לי עם הגיבור הטוב.

"מובן שעינוי זה הדרך האחרונה שנוקטים. בהתחלה אנחנו מנסים להעביר את הרעים לצד הטוב בדרך דיפלומטית. דילמות מוסריות תמיד עולות, וכל ילד מתמודד איתן אחרת. ברמת אביב נתנו לילדים להחליט אם להרוג את הרע או להפוך אותו לטוב. יש ילדים שבאופן אינסטינקטיבי בוחרים בטוב, וישנם אלה שכל-כך שקועים במשחק, שהם חייבים להרוג את מי שהיה רע אליהם לפני חמש דקות, כמו היצור הרע. וגם זה מובן".

ומי נמשך מלכתחילה לרוע המוחלט? ולרי איגל, המדריך שמשמש כמפקד צבאות האופל, מסביר: "כרגע נמצאים איתי 25 ילדים, שזה לא מעט בהתחשב בזה שאני לא מה'טובים'. ילדים אוהבים לשחק דמות שהיא ההפך מהם. דווקא ילד קטן וחלש יחפש דמות שתחזק אותו, גם אם זה אומר שהיא מביאה חורבן והרס. זה עוזר לו להתמודד עם פחדים".

מסיקה לעומתו מאמין ש"הילדים המנוסים יותר, שכבר מכירים את המשחק מחוגים או מימי הולדת, מעדיפים לשחק את הרעים, כי זה מאתגר ומעמיד אותם במצבים שהם לא נתקלים בהם ביומיום. יש ימים עם הרבה קרבות, וזה בסדר גמור. יש בזה אלמנט תרפויטי. מי שמוציא אגרסיות בדרך מבוקרת עם חרב מספוג, לא יוציא אותה אחר כך במקומות אחרים".

הבנות פחות מתחברות

בסופו של דבר, הנטייה הטבעית של כל אחד מהילדים מובילה אותו למקום שעושה לו טוב. זה לא יהיה בהכרח הקבוצה שבה הוא התחיל את המשחק, אבל כמו בהרבה דברים בחיים, גם כאן התהליך שעבר הילד בדרך הוא מה שבאמת חשוב כאן. "ילד שרוצה לעבור קבוצה או להיות מישהו אחר צריך לדאוג ליחסים טובים עם הקבוצה שהוא מעוניין בה, לשכנע את המנהיגים שלהם", אומר עומר מוהאן, מורה בבית ספר יסודי שמחלטר בקייטנה על תקן הקוסם. "זה מצריך אותו לקחת אחריות, לפתח יכולות חברתיות ולהתמודד עם חברים שאולי יקראו לו בוגד".

גם אתה, כמדריך, צריך להתמודד עם עזיבה כזו. מה יהיה אם ינטשו אותך לטובת מדריכים שמעדיפים את הקרבות על-פני הקסמים?

"בסופו של דבר, זה לא באמת משנה אם אתה לוחם או קוסם. אחרי ההתלהבות הראשונית, ילדים הולכים אחרי האישיות של המדריך שמתאימה להם. אם אתה קולט נכון את היכולות ואת הרצונות של הילד, הוא איתך".

לא במקרה נרשמו לקייטנה רק ארבע בנות. אפיזודות הלחימה מרחיקות ממנה גם בנות חובבות פנטזיה, שממילא נמצאות תמיד במיעוט ביחס לבנים חובבי הז'אנר. "רק הקשוחות מצליחות להחזיק מעמד, כי ההתמודדות לא קלה", אומר מסיקה. "אין סיפור מובנה, וצריך להתמודד עם מצבים של כוחנות ושל חוסר אונים".

עדי מגן, המנהלת האדמיניסטרטיבית של אבירי השולחן העגול, נותנת יותר קרדיט לבנות. "גם ילדות מזמינות אותנו לימי הולדת", היא מספרת, "ונתקלתי כבר באימא אחת שהשביעה אותי שלא ייתנו לבת שלה תפקיד של פיה, אחרת היא תהרוג אותה. היא רצתה להיות לוחמת".

ועדיין, רוב הבנות שכבר מגיעות להפעלה כזו בוחרת בתפקיד פחות קרבי, כמו עבודה בפונדק, פיה או עוזרת לכוהנת הטובה; מה שמראה שחלוקת התפקידים המסורתית שרירה וקיימת גם כאן.

קטורת חיות, המדריכה הבלונדינית שמקבלת לרוב את תפקיד הנסיכה או הפיה, מקבצת סביבה לרוב את הבנות. "הבנות יותר מתוחכמות מהבנים", היא מאבחנת. "אנחנו מתכננות, ואז שולחות את הבנים לבצע. קצת כמו בחיים".

גם לאה היימן, שאחראית על הכנת אוכל בקייטנה (כריכים וירקות) רואה את ההקבלה לחיים האמיתיים. היימן, ששולחת את ילדיה לקייטנה זו השנה השלישית, מאמינה בחינוך ביתי, ומלמדת אותם במהלך השנה בבית, כך שזו למעשה המסגרת היחידה שהם חברים בה. "זה מסדר לבנים שלי את היחסים ביניהם מבחינת חוקים, גבולות", אומרת היימן. "הם יודעים עד כמה אפשר להשתולל ואיפה אסור לפגוע. המתח ביניהם יורד והיחסים משתפרים. אפשר לומר שזה בקטן הכנה לחיים, על האינטריגות ועל האלימות שיש בהם. כשבניגוד למשחק מחשב, כאן יש הדרכה צמודה".

"ממש כמו בתיאטרון"

עד כמה האסטרטגיות, שכל-כך משמעותיות במשחק המבוגרים, מקבלות כאן בכלל ביטוי? לקראת סוף היום מתלונן אחד הילדים, שהצטרף לקייטנה באיחור של שבוע, שמשעמם לו. "רק הורגים אחד את השני כל הזמן, בלי סיבה ובלי עלילה". מדהו מסביר לו שזה מפני שהוא בחר לחיות חיים של נווד, ולא להשתייך לאחת הקבוצות שמייצגות עמים שונים, על שלל התככים והאינטרסים הסמויים שביניהם. "כשאבודים מצטרפים לבית חזק", הוא זורק לו טיפ.

"לוקח כמה ימים עד שנרגעת ההתלהבות מהחרבות ומהקשתות, ואז נכנסים יותר לאופי של הדמות, ממש כמו בתיאטרון", מוסיף שר הצבא פלג לבנוני. "נכון שבהתחלה אסטרטגיית הקרב תופסת מקום מרכזי, אבל עם הזמן אתה מגלה לאיזו רמה של תככים ושל מניפולציות גם ילדים יכולים להגיע. באחת העלילות בקייטנה, הקיסר נפצע והושלך לצינוק, וילד בן 9 שמר עליו לבדו בדבקות, כדי שלא ייפגע. הוא לא נמנה עם אנשיו של הקיסר, אלא דווקא עם האויבים שלו, והוא הבין שאם הקיסר ימות, אנשיו יוכלו להחיות אותו מהמתים ולהחזיר לו את מלוא כוחותיו. ודווקא מצב הביניים הזה, של קיסר פצוע, משרת את קבוצתו של אותו ילד טוב יותר".

אכן מתוחכם.

"חשוב לנו לדחוף דווקא את העניין היצירתי, ולהסביר שהעניין הוא לא תמיד לנצח, אלא שיהיה מעניין".

ילדים מסיימים את הקייטנה אחרת מאיך שהתחילו אותה?

ולרי איגל, מפקד צבאות האופל, משיב: "בחוגים קל יותר לראות את התהליך שילדים עוברים דרך משחקי תפקידים. ילד שמושפע דרך המשחק ממסרים כמו 'לך עם הרצון שלך, תתעלה מעל הקשיים', יעביר את זה גם לתחומים אחרים שבהם הוא מתקשה, כמו ספורט או לימודים. ורואים את זה, הביטחון העצמי שלו עולה.

"מבוגרים משתמשים בניסיון החיים שלהם במסגרת משחקי תפקידים, ואצל ילדים זה הרבה יותר מוגבל. ועדיין, אני מנסה לשכנע את הילדים שאיתי שאף פעם זה לא דד-אנד; תמיד יש לאן ללכת. אתמול, למשל, נישלו את החבר'ה שלי מהנשק ומהמגן, והם קצת מדוכאים מזה. היום אני אפתיע אותם כשאראה להם שגם בלי נשק יש תמיד מה לעשות".

 מיתר מגן קייטנה / צלם: אדוארד קפרוב

 מיתר מגן קייטנה / צלם: אדוארד קפרוב