עד שלא תרשו לעצמכם, לא תבינו

"כל כך הרבה מהאנרגיות והדמיון שלנו, החשיבה והיצירתיות הולכים לגבולות של הזהות שלנו - עד שבסוף נהיה כמו שריון שאין בתוכו אביר. אנחנו באמת אנשים מתים מהלכים" (דויד גרוסמן)

כל כך לא רציתי שזה ייגמר, אבל בסוף הגיע מוצאי שבת. אחרי סופשבוע סוריאליסטי, נפלטתי ממגרש המשחקים. שבועיים חלפו מאז הסופשבוע ההוא בסדנה. שבועיים לספירה. מגזימה? כי ההתנסות הייתה מוגזמת. מה כבר עשינו שם? שום דבר גרנדיוזי, אולי רק אתחול לעצמנו.

עכשיו מה שנשאר לי, חוץ מחברים חדשים, זה להתמסר למוזיקה עם המילים החודרות, שמשנעת אותי היישר לחדר ההוא, שבו הכול קרה: המראות, התחושות, החום, האופוריה, הקתרזיס.

לא ברור? לאט לאט, תהיו בטוחים שגם בסוף לא תבינו.

מה קורה כשאנשים שמשחקים תפקידים, מורידים את המדים הבלתי נראים ומביאים את עצמם נטו לתוך קבוצה? קורים דברים.

קחו אותי, למשל. יכול היה המתבונן מהצד לציין לעצמו בביטחון: זו הכוחנית, המרוחקת, הרשמית. יופי, חד עין, אלה מדי א'. אבל מה קורה כשעולים על מדי ב'? ניסיתם פעם להתקלף מהמאמץ לשחק קשוח, חזק, סמכותי? בעולם האמיתי זו פריבילגיה נדירה. במיוחד לטיפוסים רציונליים כמונו. עובדה: כל מי שהצעתי לו להצטרף אליי לסדנת המנהלים הזו, הסתכל עליי כמו על מתאבדת שיעית.

ניסיתי הפוגה קלה מהעולם האמיתי. שלושה ימים. אחריהם התקלפתי מהשריון, ונשאר מה שמתחת: ויטאלי, נקי, ילדי. חדשה מהניילונים, נזכרתי מה אני אוהבת באמת, בדיוק כמו שילדים יודעים. וכמו רובנו, הצלחתי לקבור את זה עם השנים.

תתפלאו איך הנוסחה עובדת כמו שעון, כשאתה עטוף חום ואהבה מאנשים שממיסים אותך. תגידו טריפ. שיהיה.

אני קולטת אתכם. אתם לא מצליחים להשתחרר מהחשדנות. למה לבלות עם אנשים זרים שהם לא חברים שלך? למה לקחת את עצמך לשטח אש רגשי לא מוכר? בעיקר כי זה שווה את זה.

ביום השלישי הגענו לשם כמו שמגיעים לצניחה שנייה: עם הרבה יותר פחד. כמה צליפות מדויקות אחרי, ומישהי, כנראה אני, יצאה משם במצב צבירה חדש. זה מה שקורה כשאנחנו מרשים לעצמנו שחרור מהאחיזה ההדוקה שאנחנו אוחזים במציאות העכשווית שלנו. חשבנו שאנחנו עובדים לפי הספר, אבל מי אמר שזה היה הספר הנכון.

יכול להיות שכל הגלגלים פועלים בחיים שלנו, אבל התמסורת שמחברת אותם מנוטרלת. אתה די רגיל לוולוו הישנה שלך: מושבי חייך נוחים, הפח עוצמתי, אבל המצבר מתרוקן.

האישה המחוננת, שהגתה את הסדנה המשמעותית הזו, היא חריפה וחדה. היא יודעת לארוב לתולעת השורצת אצל כל אחד שחי חיי בורגנות משיגניים ומתוכנתים, ואין היא מבקשת אלא לפתות אותה לזחול החוצה.

אתה יכול, כמובן, להסתפק בקיום סטנדרטי, בוגר, קונפורמי, מעונב. אבל תזכור ששמורה לך הזכות לחזור לארץ הפלאות. וכך היה. היא והמסייעים שלה נעמדו מולי כמו השפן של אליס, והזמינו אותי לרוץ איתם אל מחילות קסומות.

ואני עפתי בשמחה, חזרתי להיות הילדה המשוחררת והטבעית בת ה-10, השלתי קיבעונות, ביערתי גינונים, הרפיתי את הברקסים, הצפתי מעל הקרום הדק של חיי שאלות קשות, תיניתי חולשותיי, הרשיתי לעצמי לבכות מהתרגשות. התנסות לא פשוטה. בקיצור, שנים לא נהניתי ככה.

שורה תחתונה: הושלמה החדירה. ללב.

חזרנו שמחים וטובים, אוהבים ופשוטים. עניין של טרייד אוף: הרשית להם לחדור לך לפרטיות, אבל נכנסת להם למקום החשוב באמת.

אנחנו במהותנו כובשים. זה מוטיב מרכזי בחיינו. תחשבו עד כמה אנחנו מבקשים לחדור: לתוך המרחב של האחר, ללב של האחר, למוחו של האחר. ואנחנו אפילו לא מודעים עד כמה. ההתגלויות הגדולות מתרחשות אצל מי שמצליח לחדור לתוך עצמו, להתחבר לוולטאג' הפנימי.

לימדו אותך לחשוב רק מהראש? איזה בזבוז.

vered-r@globes.co.il