פירוק תנובה הוא ספין של המדינה

העיוות העיקרי בשאלת מעמדה של תנובה - מונופול מוחלט בשוק החלב, שהייתה מונופול גם בביצים, בעוף ובירקות - הוא העובדה שהמדינה הייתה בעלת עניין בתנובה במהלך הפרטתה ומכירתה לקרן אייפקס. למדינה הייתה הזדמנות לבחון רפורמה במשק החלב - והמדינה החמיצה.

רק מעטים זוכרים, אבל בהסדר הקיבוצים, שיצא לדרך אחרי שרוב המערכת הקיבוצית פשטה רגל, ובו שפכה המדינה קרוב ל-20 מיליארד שקל, התנה משרד האוצר את הסיוע בכך שהמדינה תקבל לידיה כמה מקרקעות הקיבוצים וגם 25% ממניות הקיבוצים בתנובה (הקיבוצים החזיקו אז במחצית ממניות החברה). וזאת, רק אחרי שינוי מעמד הקואופרטיב לחברה.

ירון זליכה, החשב הכללי בעת השתלטות אייפקס על תנובה, התעקש על מימוש הסעיף הזה והתנה בכך את הסכמת המדינה לרכישה. כאן נולד המלכוד: ברגע שהמדינה הפכה לבעלת עניין בתנובה והחזיקה למעשה רבע ממניות הקיבוצים בקונצרן - היא נכנעה ללובי החקלאי.

המדינה, כבעלת מניות, הסכימה לתהליך של קיבוע ההסדרים הישנים והמונופוליסטיים במשק החלב, שכל-כולם לטובת תנובה, וזאת בדרך של חקיקה. כך נולד חוק משק החלב, הזכאי לכינוי "חוק שימור שוויה וכוחה של תנובה", חוק שנולד במסגרת המגעים והסכמות בין המדינה אייפקס והרפתנים, ביחס לאחזקות המדינה דאז בתנובה. בפועל, החוק חוקק שנים אחרי שלמדינה כבר לא הייתה כל נגיעה או מניה בתנובה.

(אחרית שותפות הממשלה: זליכה, בהיותו החשב הכללי, ביקש לשמור את המניות בקופת המדינה. הוא אמר אז שהוא סומך על זהבית כהן שתרים את ערך החברה לשמיים, וישתלם למדינה להחזיק במניות לאורך זמן. אייפקס התנגדה מחשש שתנובה עלולה להפוך לחברה כמו ממשלתית. שוקי אורן, החשב הכללי שבא אחרי זליכה, מכר את מניות המדינה. אורן אמר אז כי המדינה לא מחזיקה מניות של חברות לספקולציה של עליות).

הבקשה הצנועה של אייפקס

את חוק משק החלב, ניסוחו וחקיקתו, הוביל במשך שנים שר החקלאות הקודם שלום שמחון, שאף העביר אותו בכנסת באפריל השנה, שבועות ספורים לפני התפרצות מהפכת הקוטג'.

ההבטחה של המדינה להעביר חוק שיישמר את כוחה של תנובה, יחד עם נכסי הנדל"ן האדירים שלה, שלא ממש באו לביטוי בהערכות השווי (המעריכים, בדרך-פלא, הסתובבו סביב 250 מיליון דולר בלבד, ולימים הסתבר שמדובר בלפחות מיליארד דולר), הם שאפשרו את מכירתה, במארס 2007, לפי שווי של 1.025 מיליארד דולר. הם גם היוו את הבסיס האיתן להכפלה, לפחות, בשווי התאגיד תוך 3 שנים.

שאלת המונופול של תנובה והיעדר השקיפות שלה עלו ב"גלובס" פעמים רבות בעבר, בהקשר של המעמד המונופוליסטי והמעמד ה"מעין ציבורי" שלה, שניתן לה בזכות העובדה שבעלי מניותיה הם כ-600 מושבים וקיבוצים, כלומר אלפי חקלאים, שהם גם ספקיה, וחלק ממוצריה הבסיסיים מצויים בפיקוח.

היעדר השקיפות, ושמירת הדוחות הכספיים של תנובה כאילו היו סודות הגרעין, עומדים בלב הסכסוך בין תנובה לבין מאיר שמיר. יש לציין כי מי שהיה יו"ר רשות ניירות ערך, משה טרי, גרס בזמנו כי אכן יש לתנובה מעמד "מעין ציבורי", המחייב שקיפות מאזניה. לדבריו, באותה עת, תנובה עומדת בכל הפרמטרים המחייבים תשקיף וגילוי מלא לבעלי מניות.

אנקדוטה: היועצת המשפטית של משרד האוצר באותה תקופה, עו"ד ימימה מזוז, קיבלה במארס 2008 מזהבית כהן ומהמנכ"ל אריק רייכמן הצעה להתמנות ליועצת המשפטית הראשית של תנובה.

במסגרת הבקשה של מזוז לקיצור תקופת הצינון התברר כי במשא-ומתן של אייפקס עם משרד האוצר, כבעל מניות: "אייפקס ביקשה להבטיח שהחזקת מניות תנובה בידי המדינה לא תהפוך את תנובה לחברה שחוק החברות הממשלתיות חל עליה", כך מתוך הבקשה. הבקשה הצנועה של אייפקס נענתה על-ידי המדינה, שהייתה, כאמור, בעלת עניין, המחזיקה רבע ממניות הקיבוצים בתנובה.

לפיכך, לבוא ולדבר היום על פיצול תנובה - זה לא יותר ממילים שנועדו לעשות רושם בלבד. רושם כאילו השרים שלום שמחון ואורית נוקד, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עושים משהו לטובת הציבור. אכפת להם, כאילו.

העובדה שחוק ההגבלים העסקיים אינו חל על תוצרת חקלאית (בעצם כל המגזר החקלאי הוא מחוץ לתחום ההגבלים העסקיים) - היא מוטציה מפא"יניקית מעוותת שנועדה למען תנובה ולמען הגנה על המערכת של ארגוני החקלאים.

המוטציה הזו הייתה צריכה לעבור מן העולם בהפרטת תנובה, או לפחות לעלות לדיון מחודש. במשך השנים הוקמה לטובת תנובה גם מערכת שלמה וסבוכה של מסי מגן, שהפכו כל יבוא מוצרי חלב לאופציה בלתי אפשרית.

העובדה שמועצת החלב, שפועלת בחסות משרד החקלאות, שם תנובה דומיננטית, יכולה למנוע, ומונעת, הקמת מחלבות חדשות שאינן של תנובה, ואינה מאפשרת תחרות מצד יצרנים חדשים - היא עוד חישוק לטובת תנובה, בחסדי החוק.

השליטה של מועצת החלב מתבטאת גם במניעת מכסות חלב חדשות מחקלאים-יזמים שחולמים להקים רפת חדשה ומודרנית.