לאן הולכים מכאן?

עמדת על הבמה ונפרדת מכולם, מלטף ללא חמדה את מתנת הפרידה שקיבלת. בעל הבית החדש של החברה אמר עליך כמה דברים יפים, יצאת טוב. נאמת, חייכת, חיבקת, התרגשת, זהרת, לקחת עוד לגימה מהקאווה.

הסתכלתי עליך ארוכות, וחשבתי: לאן הולכים מכאן? אחרי שחותמים על טופס טיולים, זאת אומרת.

אחרי שהיית על גג העולם, בשפיץ של החברה הכי שווה, מנכ"ל המנכ"לים. הרגשת מלך, קבעת סדר יום, עלו אליך לרגל, ידעת שאתה בשיא הרייטינג, שיא ההכרה, בפריים טיים של החיים. נחילי עובדים בכל הדרגים עמלו על ההוראות שהורדת כנמלים קדחתניות.

הגעת לשיא. יש שאלה בכלל?

הנסקת את ערך המניה והובלת מהלכים נועזים. נהנית מכל רגע. זה נראה כאילו השמים הגבוהים פרושים על הקריירה המזהירה שלך כמו שמיכה חמה ומגוננת.

אבל אז קרה מה שקורה כמעט תמיד למובילים. הפוליטיקה הארגונית קרתה. אחרי שנים שבהן התייחסת לחברה כאילו הייתה חלק ממך, כסוס ורוכבו, מישהו הוריד את השלטר. המצנח הוריד אותך לעבר הקרקע המיובלת במהירות עוצרת נשימה, שמועדת לשבירת צלעות.

ברוך בואך לכפור התקשורתי.

זה צריך לבוא מתישהו. זה תמיד מגיע.

אבל לך זה כואב במיוחד, כי יותר מאחרים ידעת איך זה מרגיש להיות שם למעלה. מאוד למעלה.

נותקת מהעטינים שסיפקו לך את זה, את ההזנה הנרציסטית שלך. יצאת מהפריים, והשארת מאחוריך תעשייה שמהר מאוד תשכח אותך - היא עסוקה בלשמור על ריכוז חד, מהופנטת מהפופיק של עצמה.

אני מסתכלת על האנשים שמגיעים לשיא בחייהם ויכולה לזהות אצלי דוק של חמלה כלפיהם. נקודת השיא שהגעת אליה, היא גם אבן הריחיים שתסחב מעתה. משם אפשר בעיקר לרדת.

נכון, תמיד קיים הסיכוי להמציא את השיא הבא. אבל אתה מכיר את המקומות הגבוהים האלה, החמצן שם דליל להכאיב. לאן עוד נשאר לטפס?

תמיד תוכל לשנע את עצמך למגזר הציבורי. זה פתרון לא רע, אם בא לך למסור את הצוואר לשוחטים. וגם אם לא תישחט, האם אתה בנוי עכשיו לנשיכות הקבועות בווריד הצוואר?

בקיצור, בפרפראזה על דבריו של אשכול: מהפרישה הזו הנאה גדולה כבר לא תהיה לנו.

איש לא יוצא מההצלחה שלם. הנפש אינה חומקת בלי שריטה.

הגעת למעמד איקוני? מפה הכול עשוי להיראות דהוי יותר, לאו דווקא בצדק.

אז איך נראים החיים אחרי?

אתה מרגיש קצת כמו תא ללא ממברנה. חסרה לך פתאום המעטפת שהגנה עליך, שנתנה לך משמעות. העולם הקוהרנטי, המוקפד, המובנה כל כך, התאייד. הנרטיב שהפך לעור שני שלך התקלף ממך, תצטרך למצוא אחר, לכייל את החיים מחדש. אתה עשוי לגלות שכל מה שתעשה עכשיו יעמוד בצל עברך.

עשית כל מה שציפו ממך. התברגת במקום הראשון, צייתת לצו התרבותי הקשיח. אתה יודע איך זה: התרבות של היום מתייחסת לשיא שלך כמו לגדג'ט. חלק מהזקפה הכלכלית שאנו מצווים לה. רוצים הכי חזק, הכי מהר, הכי קצר, הכי גבוה. אין טווח של תדרים. השיא שלך מצית אותנו כמו ערימת זרדים תחת זכוכית מגדלת.

דקה לפני שאתה מתיר את כפתורי המקטורן לטובת הטי שירט, אל תיתפס לפאניקה. תירגע שנייה, שתה מים, קח אוויר. אולי תמצא שמילטת נפשך מהקלסטרופוביה והעכירות של כס הכבוד, שאתה יכול פתאום לנשום בשתי ריאות, נשימה מלאה.

להיפרע מעברך המוצלח כל כך.

בעודי חושבת עליך, נזכרתי בחברתי שכבר עברה מזמן את ה-40. "כל החיים חיכיתי לדבר הגדול, לשיא", אמרה לי בפיכחון עגמומי, "אבל זה לא קרה. החיים המשיכו בשלהם, ואז הבנתי. שאין שום דבר גדול. שום שיא לא מחכה לי מעבר לפינה. אלה החיים".

לא שהבנתי אותה, אבל הסכמתי עם כל מילה.

היא הייתה אישה יפה מאוד, ששיני הזמן נעצו בה ביס גדול שהסב לה כאב. כזה ששמור רק למי שגרף תשומת לב רבה על שום יופיו, ואט אט מתרגל לחיות בלעדיה. היא התאוותה לזרנוק גדול שיבוא וישטוף את האבק שכיסה את חייה האפרוריים. היא חשבה שאם תקרע את עצמה בעבודה, הכסף והשופינג כבר יגהצו את קמטיה. היא עשתה הרבה משניהם, אבל השיא שרצתה מעולם לא הגיע. הוא היה מאחוריה, והיא אפילו לא השגיחה בשיאים האחרים שיכלו להיות לה, לו רק הסיטה את עוגן המשמעות למקום חדש.

אתה דווקא השגחת. חשבת שתעפיל לשיא ואז תבוא אל הגאולה? תחשוב שוב. אתה עוד תגלה שזו גאולה בעירבון מוגבל מאוד.

vered-r@globes.co.il