הנורמליות החדשה

יכולתי לצלול לכמה רבדים בסרט התיעודי הנדיר על ברוס ספרינגסטין. הוא הציג חומרים מצולמים מלפני יותר מ-20 שנה. רואים אותו עובד על אלבום חדש במשך תקופה ממושכת, מסביב לשעון. אפס חיים מחוץ לאולפן.

אני כפייתי, הוא מודה בסרט, עובד 24 שעות ביום, לא מרפה.

לחברי הלהקה שלו לא הייתה ברירה. הם התיישרו עם הגחמות של הבוס. "הם ניסו למצוא דרכים להיחלץ מהדיכוי שלי, אבל שיגעתי אותם", הוא מכה על חטא.

אפשר להתווכח על הדרך, אבל לא על התוצאה המופתית.

וזה פחות או יותר מה שיש לי לומר על הישגים יוצאי דופן. אתם באמת מאמינים שאפשר להגיע אליהם מתוך חיים מאוזנים? חיים נורמליים יכולים לנפק במקרה הטוב תוצאות נורמליות. זו, אם תרצו, הסיבה שאני לא מחסידי דוקטרינת האיזון בחיים. אני לגמרי יכולה להתחבר לקסם שבהתמסרות ליצירה בצורה טוטאלית.

זה לא שונה בעולם העסקים.

מילה שלי: עוד לא ראיתי מנהל חזק שהזניק את הארגון שלו קדימה וחתום על פריצות דרך, שלא התארגן סביב כמה הפרעות קשות. מה שנקרא "דחוף לאשפוז" (בעצם, מכירה אחד נדיר כזה).

הפתולוגיות בתעשיית ההצמחה של מנהלים חזקים הן לא תופעת לוואי מקרית. הן אולי המהות, הקטליזטור מאחורי הזינוק. פעם דיברו על נפש של אמן, היום מתבקש להתעכב על נפש המצליחן. היא מיוסרת לא פחות.

אגיד יותר מזה: מי שאין לו צורך כפייתי, שאין לו חסכים נרציסטיים, יגייס פחות דחף להגיע. אולי זו הסיבה שאגודת הפסיכיאטרים בארה"ב החליטה לאחרונה להעיף את הפרעת האישיות הנרקיסיסטית מרשימת הפרעות האישיות הפורמלית.

למרות הצדדים המסוכנים של הנרקיסיזם, לך תגדיר אותו כהפרעה, כשזה אחד הדרייברים הכי חזקים לפריצות דרך. המשמעות היא שמה שעד כה נחשב חולה, מפסיק להיות כזה. הנה כך זוכה ההפרעה הנרקיסיסטית לשירותי ניקוי וגיהוץ, הלבנה והסרת כתמים, מידי איגוד הפסיכיאטרים. הם גילו שההפרעה נפוצה מדי.

בעידן שבו טכנולוגיית התרופות המתקדמות מכתיבה סוג אחר של טיפול בחרדה ודיכאון, הפסיכיאטרים הם לא המבקרים החריפים של החברה, הם מרככי הכביסה שלה.

מה זה מלמד? בעיקר על השרירותיות של הגדרת הנורמלי. תיוג הנורמליות הוא במידה רבה סיפורה של תקופה.

אל תבנו רק על מה שאתם קוראים בעיתון. הדברים המרתקים באמת מתרחשים בחצרות האחוריות הרגשיות של עולם העסקים. ושהחזות הקונפורמיסטית המהוגנת והבלתי מזיקה לא תטעה אתכם לרגע. התקשורת אינה שולחת ידה לאזורים הנפשיים הפתלתלים האלה. היא אפילו לא התחילה לעצב מהם נראטיבים אפלים. זה מחוץ לתחום. ייכנסו לך לקישקע ויעקבו אחרי כל תנועה שלך, ידווחו כמה אתה שווה בכסף, אבל לנתח אותך נפשית? הלו, עד כאן. זו פרה קדושה. אבל גם זה ישתנה. פרות קדושות הופכות להמבורגר לא רע.

הציר הזה שבין הנורמלי לפתולוגי הוא חמקמק כל עוד אתה מסתובב בינינו. עד הרגע שתיכנס לאשפוז. אם ידפקו לך את החותמת, תקבל תיוג. עד אז יש לך פטור.

וזה האבסורד: בתוך הטווח הנורמלי יש כל כך הרבה אנשים מוכי התנהגויות חריגות, קריסות נפשיות, התפרצויות קשות ותסמינים כפייתיים, אבל כל עוד הם מחוץ למאכלת של הרשויות - דינם כדין אדם מן היישוב.

זה נכון גם לגבי כמה מהפוליטיקאים הבולטים שלנו. הפקדנו בידיהם את המפתחות לגורלנו, עד כמה אנחנו מודעים לפתולוגיות הנפשיות העמוקות שלהם? שתיקה. ובכן, זה מה שחשבתי. הבעייתיות הזו לא פוסחת עליך רק בגלל המעמד שאליו הגעת. להפך, היא בעיקר מתעצמת.

המהפכה התרבותית שאנחנו חווים משפיעה על מה שאנחנו מפרשים כלגיטימי. אנחנו נותנים היום כל כך הרבה יותר מקום להרבה תופעות שפעם היו בבחינת צלם בהיכל. אנו הרבה יותר פתוחים ופחות שיפוטיים כלפי האחר, יותר סובלניים לאבנורמליות, לאקסטרימיות, לאקסהיביציוניזם, לשריטות. יש מקום לכולם. האיסור של אתמול, הוא הבידור של היום. או מקסימום הביזאר החינני. יש נורמליות חדשה, והיא כולה "קפצו לי" אחד מתמשך.

vered-r@globes.co.il