להשתחרר מהקוד הגברי

קלטתי את זה לפני שנה, כשהסתכלתי על עצמי מופיעה בערוץ 2, מגישה סדרה תיעודית ("סטארט אפ מדינה"). הנה אני מסתובבת בשטח עם המרואיינים, מיידה בהם שאלות, מדובבת. ואני רואה את זה בבירור, את שפת הגוף, שגורמת לי אי נוחות, אפילו מעלה בי כעס.

"למה את מתאמצת לטשטש את הנשיות שלך?", אני מטיחה בעצמי, "בהליכה, בנוקשות המבט, במחוות הידיים. מה העניין איתך? להיות אישה זה לא מספיק סמכותי? עד כדי כך זה מוטמע בך?".

החודש, ב-8 במארס, יציינו ברחבי העולם 100 שנה ליום האישה הבינלאומי. נחגוג את ההישגים הכלכליים, הפוליטים והחברתיים שאליהם הגענו. האם הנשים שצלחו את המסע הזה והגיעו לעמדות הבכירות ביותר ידעו לחגוג את ההישג? האם השתחררנו מתופעות הלוואי של שחרור האישה?

אני מכירה מקרוב את אי הנוחות שמקננת בקרב הרבה מאוד מנהלות בכירות ביחס למגדר שלהן. רובן מעדיפות לטשטש את הנשיות, להבליע אותה, להתעלם ממנה. אנחנו בטוחות שבכך אנו משרתות את ההתקדמות שלנו. כך נשתחל באופן חלק יותר לתפקידים בכירים. אנחנו בדיוק כמו גברים. הנשיות היא לא האישיו, הביצועים כן. רק על זה נימדד.

ככל שאנו יותר חסרות ביטחון ביחס למגדריות שלנו, כך ניטה להבליט יותר תכונות גבריות כדי להצליח במערכת גברית. אנחנו אפילו לא מודעות לדרך שבה אנחנו מכפיפות עצמנו לקודים שלה, לקצב שלה, לשפה האחרת. עד שהיא הופכת לנו טבע שני.

שלא כמו בשדות אחרים, הרבה מהתרבות הנשית טרם הופנמה במגזר העסקי. הזיהוי של נשים בכירות עם נשיות מאיים עליהן.

בפרספקטיבה של העשור האחרון מותר לנו להתמוגג מהזינוק בייצוג של נשים במוקדי הכוח של המשק הישראלי. בעיקר במגזר הפיננסי התברגו נשים לתפקידים הבכירים ביותר וזוכות להערכה.

הן לא הגיעו לשם במקרה.

חלקן הגיעו בזכות נשים בכירות אחרות, שדאגו לקדם אותן. הדבר בולט במיוחד בקבוצת בנק הפועלים. ספק אם ללא שרי אריסון הייתה מתקיימת נוכחות מאסיבית כזו של נשים בהנהגת הבנק. מעטים יודעים על המאבקים החריפים שהתקיימו מאחורי הקלעים כדי להחדיר נשים לתפקידי מפתח בבנק. ראו את הקפיצה האדירה: לפני עשור הייתה שם חברת הנהלה אחת. היום יש חמש נשים מתוך עשרה חברי הנהלה. כך גם בדירקטוריון - לפני עשור הייתה דירקטורית אחת, היום - חמש.

גם בנדל"ן אנו עדים לנוכחות מוגברת של נשים בראש הפירמידה. לעומת זאת, מגזרים שבהם אנחנו עדיין תקועים הם התעשייה והקמעונאות. ניכרת שם התקדמות גדולה במינוי חברות הנהלה שהן יועצות משפטיות, אבל אין הרבה מנהלות כספים. מנכ"ליות של מערכות תעשייתיות אין בכלל, למעט שתיים, שהתברגו בצמרת בשל ייחוס משפחתי ולא צמחו מלמטה.

לא רק בשדה הכלכלי משתנים סדרי עולם. הישות האמורפית הזו שנקראת "ארגוני הנשים" משפיעה על סדר היום הרבה יותר מבעבר. כושר ההרתעה הגדל של ארגוני הנשים פוגש גברים, שחווים איום מוחשי. איך התבטאה חברתי, פמיניסטית רדיקלית: "הגברים צריכים להתרגל עכשיו להרעת תנאים".

האם זה אומר שהפמיניזם מפעפע היום לחלקים גדולים יותר בחברה? לא באמת. המושג הטעון הזה עדיין מייצר התנגדות ומרתיע. לא רק גברים. רוב הנשים בישראל אינן מזדהות, או מזדהות רק מעט עם הארגונים הפמיניסטיים (כפי שמלמד הסקר שערכנו, עמ' 26).

ארגוני הנשים מזוהים היום בעיקר עם נושאים מיניים. קולם נשמע בנושאי הליבה: מאבק בפורנוגרפיה, סקסיזם ואלימות מינית.

לצד זה אין מתקיימת פעילות משמעותית מספיק במלחמה נגד פערי השכר, קידום נשים והתאמת שוק התעסוקה אליהן. הגיע הזמן להסיט לשם חלק מהמאמץ. במישור האקטיביסטי המאבק הבא חייב להיות על הנושא הכלכלי: מחאה של נשים עובדות. נכון, זה לא מביא רייטינג וכותרות, וזה סוג של מאבק שדורש מומחיות גדולה יותר, אבל צריך להירתם להעצמה כלכלית של הנשים.

מפלגת נשים יכולה הייתה לקדם אג'נדה כזו, אבל מפלגת נשים לא קמה. למה? בין היתר כי הסולידריות בקרב נשים הרבה יותר קטנה מכפי שנדמה. העובדה שיש כיום 90 ארגוני נשים מלמדת על פיצול גדול מדי בינן לבין עצמן. האם אישה תצביע למפלגת נשים במקום להצביע למפלגה המציעה לה תפיסת עולם כוללת בתחום המדיני והחברתי? ספק גדול. הזהות המגדרית היא שולית בהשוואה לזהויות אחרות. כיום רוב הנשים בכנסת מקדמות אג'נדות אחרות, בורחות מהזיהוי הנשי הצר.

האם מתקיימת הצבעה מגדרית בישראל? ברור. זה הוכח בבחירות האחרונות, כשציפי לבני סחפה הרבה יותר נשים מגברים באופן מובהק.

בהיעדר מפלגת נשים, הפתרון הוא להצמיח מנהיגות נשית שהנושא הכלכלי-נשי לנגד עיניה בכמה שיותר מפלגות.

נסו להיזכר מי עומד בראש ארגוני הנשים. לא נזכרים? בגלל שאין מנהיגה אחת מובהקת. אין פרסונליזציה של המאבק. כששאלתי לפשר העניין, אמרו לי: מנהיגות אחת הייתה מחלישה אותנו. צריך להיזהר שלא ניפול לתחרות.

"אנחנו מופקרות", מקטרת באזניי חברה קרובה, "תראי את חברות הכנסת, אף אחת לא מייצגת אותי". ואני לא יכולה לשאת את הגישה היבבנית, הלוזרית. תניחו בצד את ההתקרבנות, את ההתנגדות לגברים. בעיניי הדרייבר הכי חזק, שמשנע נשים קדימה, הוא הצלחות ופריצות דרך של נשים אחרות. מודלים שמעוררים השראה.

כל אחת מהן היא סוג של סטארט אפ.

אם היא יכולה, גם אני.

vered-r@globes.co.il