כמו חמצן לנשימה

"אני דוגמה למה שכולם היו רוצים להיות", שחרר דודו טופז הצהרה מופרכת-משהו בראיון ל"ליידי גלובס" במארס האחרון, דקה וחצי לפני שהתפוצצה הפרשה. "שום נפילה ושום קמבק", התעקש מי שכונה על ידי קהל מעריציו "מלך ישראל".

אבל באותו זמן בדיוק טופז, שהתייבש מחוץ לאור הזרקורים, ונקרע מעטיני האספקה הנרציסיסטית שלו, הלך ועשה את מה שעשה. הוא שאב מזה סיפוק, כנראה, אחרת לא היה ממשיך במסכת מעלליו. האם זה פיצה על האובדן שחווה בגלות הכפור הרגשי שנפלט אליה? האם הייתה בנקמה משום נחמה על מה שניטל ממנו - אותה תחושה משכרת, אפשר להניח, שהייתה מנת חלקו כל אותן שנים שבהן הוזן האגו הפריך שלו בהערצת הקהל?

המכניזמים הנפשיים שפעלו אצל טופז מציפים הרבה שאלות לגבי המשקל של ההתמכרות לאהבת הקהל. למה היא כל כך חשובה, למי ובאילו מינונים.

כשהדימוי העצמי תלוי כל כך באספקה החיצונית של הסביבה, נוצר צורך עז בפידבקים וחיזוקים מהאחרים. חוסר היציבות בביטחון ובהערכה העצמית הופכים אנשים נרציסיסטים לרגישים מאוד לכל איתות של חוסר הערכה, מה שעלול להתפתח לתגובה דיכאונית.

גם עבור אברי גלעד זה לא היה כיף גדול. אפילו הוא, שנהנה היום מפופולריות גואה, הוגלה למשך תקופה לא קצרה אל מחוץ לבמה המרכזית. הוא פיתח רגשות טינה לאלו שהפנו לו כתף קרה, אבל במקום לשלוח בריונים, הוא מברך בדיעבד, בראיון המתפרסם כאן, את מי שדאג להעביר אותו שיעור חשוב בחיים.

בפרויקט מיוחד שערכנו נדרשו הזמרות המובילות בארץ לסוגיה הטעונה של התלות באהבת הקהל: על חמקמקותה המסוכנת, על היום שבו כל זה עשוי להיגמר, ואיך זה קרה לדודו טופז. בשבילן זו מראה שעל הקיר, שמשקפת לאן עלולה להוביל הנהייה הקיצונית אחרי אש האהבה שכבתה.

עבור מנהלים נרקיסיסטים הזקוקים לאהבת קהל, הניהול הוא במה מטפורית. הוא הרבה מעבר למלאכה הרציונלית הארגונית, הוא אפילו סוג של מצע להטענה באנרגיה רגשית מצד העובדים, המשמשים להם קהל. קהל שבוי.

מי שמתנערת מכך היא סביון בר סבר, האישה הבכירה ביותר בחברה הכי מוגזת בארץ, קוקה קולה ישראל. עניינית ושקטה היא מנהלת את מכונת השיווק המשומנת, ומשאירה את הרגש בבית. ראיון רגשי עם סמנכ"ל השיווק של קוקה קולה הוא לא אירוע טריוויאלי, בהתחשב במורשת החשאיות הקיצונית ששולטת בחברה. "פרסמו את המותגים, לא את האנשים", מהדהד המוטו במסדרונות, אבל פה הוא מופר.

קיץ, אפשר קצת להרפות.

בימים אלה אנחנו שוקדים על הכנת הגיליון המרכזי של השנה, שיופץ ערב ראש השנה - הגיליון המציג את דירוג 50 הנשים המשפיעות של 2009.

אנחנו מתאמצים לזהות ולהציף את המהלכים החשובים ביותר שהובלו על ידי נשים בכל תחומי הפעילות במדינה:

עסקים, מדע, פוליטיקה, אקדמיה ותרבות. זו לא מלאכה של מה בכך, שהרי קל ליפול למלכודת הפופוליסטיות. אין לנו עניין במחוללות הכותרות דווקא, אלא בנשים שהובילו מהלכים משמעותיים, וההבדל הוא עצום.

מכעיס לגלות שריבי בנות מביכים בין רונית תירוש וציפי חוטובלי על חוק המטפלות, או בין אורלי לוי ועליזה בראשי על הפרחת 'הפרחה', אלה האירועים שמביאים נשים לכותרות העמודים הראשונים. או, כן, כמעט שכחנו את שרי אריסון על שלל התבטאויותיה המיסטיות והאזוטריות, שפרנסו את עורכי העיתונים ימים ארוכים. לעומת זאת, מדעניות ישראליות שמפתחות תרופות פורצות דרך בתחום הרפואה העולמית (ויש גם כמה כאלה) פועלות מתחת לרדאר, לא ממש מהוות מקור לעניין ציבורי. אלה בדיוק הנשים שאנחנו בוחרים לשלוף מהאנונימיות.

האם אתם מכירים נשים כאלה? הרשימה אמנם כמעט כמעט סגורה, ובכל זאת, נשמח לקבל מכם פידבקים, כדי להעשיר את הדירוג של גלריית הנשים המרתקת שמתגבשת.

נתראה בערב ראש השנה בגיליון המשפיעות.

vered-r@globes.co.il