יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת

"לפי דעתי, אתה בצרות", אמרתי לאיש שאני אוהבת עם שובי מהמערכת.

"מה קרה הפעם?", לבשו פניו דאגה.

"החודש אני מוקפת טורפים", שמרתי על הבעה חתומה, "הכול נראה עכשיו דהוי לידם".

"מה יהיה, גם החודש נחיה את הגיליון?".

"זה חמור במיוחד הפעם", התעלמתי מהנזיפה, והתעופפתי לחדר העבודה, כי מישהו חייב להתעסק בחומרים המסוכנים האלה. והי, אני מתנדבת.

למפגשים עם האנשים שטורפים את החיים יש מקדם סיכון גבוה. הם לעד יגרמו לך להרגיש שאתה לא מספיק חי.

האנשים המאושרים דומים, אבל הטורפים טורפים איש איש על פי דרכו. אין דרך אחת לחוות את החיים בפול ווליום, בגירוי גבוה, מעקצץ. כל אחת מהדמויות המאכלסות את הגיליון החגיגי הזה עוברת מסע חיים. לא כל המסעות הם פיזיים וגלויים לעין. קל לזהות את הטורף שמותח את הגבולות של גופו ומטפס על ההרים הגבוהים בעולם, או את זו שנוסעת למקומות מסוכנים להציל חיים, או האחרת שיוצאת לתיעוד עצמי טלוויזיוני חי מסביב לשעון. הרבה פחות קל לזהות את הטורף באיש שצולל במסע עמוק לתוך נפשו והופך מדריך רוחני, או את זה שנוגע באלוהות בהצפה רגשית מטלטלת, בעודו נתון בסערת ההתאהבות. כל אלה חיים את החיים בעוצמות גבוהות מאוד. משפריצים ניצוצות, להט, אש. הם כדוריות הדם האדומות במחזור חיינו.

את כולם מצאנו בנקודה מסוימת בזמן, שבה הם נדמים כאילו פתרו את חידת החיים. הפרטית שלהם, לפחות. אחרי חיפושים ממושכים מצאו את הכפתורים לגדג'ט המסובך הזה שנקרא חיים.

הם לוחצים על דוושת הגז הכי חזק, ושמים ללעג את הבינוני, הבטוח, השגרתי. הם בזים לקיום הקרתני הפרברי של החיים בקופסה קטנה המוקפת גדר לבנה, דומה להפליא לקופסאות הקטנות הסמוכות, כמו בשירו של פיט סיגר שהפך להמנון הבינוניות האמריקנית.

הם הדבר הכי הפוך לאלה שהולכים בינינו ומעבירים איכשהו את חייהם במונוטוניות זהירה ושמרנית, או אם תרצו, המתים המהלכים. אלה שיום אחד יגלו שהחיים לוקחים מה שיש להם ושוכחים להחזיר. אלה שיודעים, שהחיים שהם מרשים לעצמם, הם לא באמת כל מה שיש לעולם להציע.

בשביל האנשים שהולכים על הבטוח והנוח "החיים נסבלים. לפעמים", כשם הסרט התיעודי על ויסלבה שימבורסקה, ששאלו אותה: "את אוהבת לנסוע?", "לא", היא ענתה, "אני אוהבת לחזור".

כשייתקלו בטורף, הם אולי יתקשו להסתיר את קנאתם, או ינודו לו ברחמים, יתקשו להבין מה בוער בו.

ואיך תדע אתה לזהות טורף מצוי? הברזים שלו פתוחים והוא אינו רווה. התדר שלו חזק במיוחד, והוא חי חיים מרובי ערוצים בפס רחב. אי אפשר להתעלם מהיצירתיות הגבוהה שלו: אישיות של טורף חייבת פילטרים רחבים, עוצמות מאוד גבוהות, קיבולת לסערות.

הנשגבים שבטורפים זוללים את החיים בביסים ענקיים. יש להם יחס בולמי לקיום, הם רוצים להתנגש בחיים במקום לחלוף לידם בזהירות. הם לוקחים את החיים בסיבוב, בטח לוקחים, וזה לא תמיד נוח. כשכל מה שיש לחיים לתת להם זה לימונים, הם עושים מהם ויסקי סאוור.

גם הכישלונות שלהם עומדים בציפיות: כישלונות ראויים, מפוארים. הם לא חיים את החיים הטובים במובן הקלאסי. להיפך: לא פעם יסכנו את מה שיש להם, את החיים עצמם, רק כדי לחוות אותם כמה שיותר.

המציאות שלהם משודרגת להיי דפינישן. כל פיסת חיים היא פואטיקה צרופה. הצצה לחיים שלהם היא מבלבלת: הכול מוגש במהירות מסחררת, בטונים גבוהים, במעברים חדים. הם מגדלור ואבן רחיים בו זמנית. אתה מסתכל עליהם ברגשות מעורבים. האינטנסיביות הקיומית שלהם מאירה בזרקור את קיומך הרפה.

ל א רק ההרפתקן שחורך את מסלולי הגרנד פרי הוא בחזקת טורף. אנשי המעש לא מועדפים בעיניי על אנשי ההגות. אני מתענגת על יומניה של וירג'יניה וולף, שיצאו לאחרונה (בספר "חירות של רגע", הוצאת "כתר"), ונשאבת מאה שנה אחורה. בעידן נטול טלפון נייד, רכב פרטי או אינטרנט, היא מצליחה להתארגן על קיבולת מסחררת של חיים אינטנסיבים חברתית ומסעירים אינטלקטואלית. האם אפשר לחשוד בה שהיא לא מזן הטורפים?

בתוך כל ההתעסקות הזו, שאלתי בלחש: איפה את על הציר? ועניתי לי, לא בלי קנאה: את הרי אוהבת הכול במנות קטנות, אין בך את הדחף הזה לקרוע את העיר. עד שזה מגיע לשדה אחד. ומי שקלט אותי, ככה מהצד, בראיון אמיתי וכן במיוחד, יודע.

vered-r@globes.co.il

שיהיה לכם חג שמח