במאבק של קצב הכול מותר

מה לא ניסה אריה דרעי, לשעבר שר בממשלת ישראל, לעשות כדי להימנע מהרשעה וריצוי עונש מאסר? הוא כרת ופירק בריתות פוליטיות, הוא עתר לבג"ץ פעמים אין-ספור נגד הפרקליטות, הוא ניסה ליזום חוק חנינת נאשמים לרגל יובל ה-50 למדינה, ובסופו של דבר אף ניסה להביא למינוי יועץ משפטי לממשלה שייטיב עמו, במה שהוגדר "ניסיון השתלטות על שלטון החוק". וזו רשימה חלקית בלבד.

בשנות המאבק, החקירה, ההדחה הכפויה מהמגרש הפוליטי, המשפט וההרשעה געשה הארץ. דרעי לא סימן קו גבול במאבק שאסר על רשויות החוק. הכול היה מותר.

גישה דומה של תמות נפשי עם פלישתים אפשר לגלות גם בהתנהלותו של משה קצב, לשעבר נשיא מדינת ישראל. בחצי השנה הראשונה אחרי פרוץ פרשת עבירות המין, בעוד חקירת המשטרה מתנהלת, ניסה קצב לשמור על ארשת ממלכתית.

הפוזה הנשיאותית, כך העריך, היתה אמורה לשרת אותו ולהעניק לו יתרון במאבק על שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

כשגילה, בינואר 2007, כי מזוז איננו מתרשם מהמחוות הנשיאותיות, שינה קצב את פניו באחת. נאום הזעם שלו, שאותו נשא בשידור חי ממשכן נשיאי ישראל, עורר פליאה וכעס - לא רק על תוכן דבריו, שהיוו מתקפה ישירה על מערכת אכיפת החוק, אלא על העובדה שעשה שימוש בסממני הממלכתיות שלו, רגע לפני הכרזתו על נבצרות.

כבר אז ניתן היה להתרשם כי גם אצל קצב אין גבולות של מותר ואסור. במאבקו האישי להימלטות מאימת הדין הכול כשר. גם אם משמעות הדבר סימון ראשו של מזוז כיעד למתקפה, וגם אם בדרך מאשימים דוברים מטעמו מתלוננות בעבירות מין ששימשו כזונות. ואלה רק הפרטים הידועים. הדעת מצטמררת ממחשבה על המעשים הסמויים מן העין שעשו אנשיו של קצב בשירותו.

אפשר להתווכח על התבונה שבאופן שבו בוחר קצב להתנהל, אבל אי-אפשר להתווכח עם התכנון הפרטני, המחושב, הקר. כשהורה ל-א' ממשרד התיירות לכתוב לו מכתב תודה וחטף מידיה את נוסח הטיוטה, כששמר קלטות שבהן הקליט איש סודו אורי יואלי את שיחותיו עם א', כשתחב למגירה את הממחטות הרקומות שקיבל מ-א' מבית הנשיא, כשהורה ל-כ' ממשרד התחבורה להעביר לו הצעה להקמת יחידה לקשרי חוץ בבית הנשיא, גיבש קצב במוחו תוכנית פעולה ליום סגריר. לא רק שגיבש, אלא שבסופו של דבר גם הוציאה לפועל.

בחקירת המשטרה הוצאו הממחטות, המכתבים והקלטות ממקום המסתור, והועברו למשטרה וליועץ המשפטי. בפריטים שהמתינו ליום סגריר קצב אכן עשה שימוש, עם בוא הסערה.

מה הפלא איפוא, שזריקת העידוד שקיבל קצב לפני כחודשיים משופט בית המשפט העליון יורם דנציגר הובילה אותו לרקום תוכנית חדשה, שאותה ביקש להוציא לפועל בדיוני הערעור שיתקיימו באוגוסט?

דנציגר כתב כי תזת הרומן, שנדחתה במחוזי, דרושה ליבון נוסף. קצב, בתגובה, הורה על-פי החשד לחוקרים פרטיים לבלוש אחר מקורביה של א', כדי להשיג הקלטות שיבססו את אותה תזה שמקדמים סנגוריו, ושקצב עצמו ממשיך להצהיר שהיא מופרכת.

אדם הפועל כך צריך להיות מצויד במבנה אישיותי מיוחד. או בפחד עמוק מצליליהם של הסוגר והבריח.

 משה קצב / מאייר: טל אביב