נפלט אל היבשה

אליפות העולם בשחייה בשנה שלפני משחקים אולימפיים היא כמעט תחרות הכנה, אומר פיטר ואן דן הוגנבנד, ההולנדי הנהדר שזכה בשלוש מדליות זהב בסידני 2000 ואתונה 2004 והיום מפרשן ביורוספורט, כי הראש של רוב השחיינים הגדולים כבר בלונדון וחלק מהם מסתכלים יותר על הזמנים שלהם ופחות על המיקום. אבל האליפות הנוכחית בשנחאי בכל זאת התפתחה לאירוע ספורט בסדר גודל משמעותי כי היא מתקיימת ברגע משמעותי: הרגע שבו גדול השחיינים בכל הזמנים, מייקל פלפס, מפסיק להיות גדול השחיינים בזמנו.

הרגע הזה הגיע בגמר ה-200 מטר חופשי ביום שלישי בשבוע שעבר. 200 חופשי זה אמנם לא המשחה הכי חזק של פלפס, הוא נודע בעיקר בפרפר ובמעורב אישי, אבל זה המשחה שפלפס הכי מחשיב: בגמר באתונה 2004, שקיבל את השם "מירוץ המאה", הוא סיים שלישי (ואן דן הוגנבנד סיים שני) אחרי האוסטרלי הענק איאן תורפ, השחיין הטוב בעולם בתחילת שנות ה-2000, ו"מאז אותו מירוץ", אומר פלפס, "רציתי להתחרות בתורפ שוב במשחה הזה". תורפ, שפרש ב-2006, הודיע השנה שהוא יתמודד על מקום בסגל האוסטרלי ללונדון כך שפלפס כנראה יקבל מה שהוא רוצה. אבל לפי גמר ה-200 חופשי בשנחאי פלפס יהיה עסוק פחות בתורפ ויותר בשחיין הטוב בעולם: חברו לנבחרת ארה"ב ראיין לוכטה.

לוכטה, עילוי שחייה בפני עצמו שמתמחה בגב ובמעורב אישי, שילב להילוך שלפלפס פשוט לא היה אחרי ה-100 מטר הראשונים ביום שלישי וניצח בפער (35 מאיות) שממש צעק המלך מת, יחי המלך. כמה שניות אחרי הנגיעה בקיר לוכטה צף לכיוון פלפס כדי לקבל את ברכתו, כמו בסצנה מהסנדק, ופלפס מוציא את יד ימין מהמים כדי לברך את לוכטה ומיד מביט למעלה על לוח התוצאות במבט שאם משתמשים בכפתור Pause בשלט כדי להקפיא אותו נראה בעיקר מבולבל ולא מאמין, ואז מחלץ את ידו מידו של לוכטה ומעביר אותה על שיערו כמו שעושים אנשים במבוכה. יומיים אחר כך לוכטה ניצח את פלפס גם ב-200 מטר מעורב אישי וביסס את העליונות שלו.

העליונות של לוכטה, בן 26, לא מנמיכה את פלפס בשום צורה. בגלל הנפש החופשייה שלו (אוהב לגלוש במים שורצי הכרישים של פלורידה, טיפוס הרים, לרכוב על אופנועים, לרקוד ברייקדנס, ג'אנק פוד, אובססיבי לנעלי ספורט, מתעניין באופנה ובעיצוב) ובגלל המחיר שהוא מוכן לשלם (פציעות, שאיכשהו קורות לו בדרך כלל לפני אליפויות גדולות) כדי לחיות מה שהוא מכנה "חיים מלאים", ללוכטה היה עד 2010 מוניטין של כישרון מבוזבז. בוב באומן, מאמנו של פלפס מאז גיל 11, משוכנע שהמוניטין הזה תמיד היה רחוק מהאמת. "מייקל השמיד הרבה אנשים מבחינה פסיכולוגית", אומר באומן, "יש כמה שחיינים שניסו להתחרות במייקל, גילו שבלתי אפשרי לנצח אותו ופשוט ויתרו. אבל על ראיין זה אף פעם לא השפיע".

פלפס אומר שהיום הוא מזהה שלא רק לוכטה אלא עוד יריבים לא פוחדים ממנו יותר לפי "שפת גוף. זה משהו שתמיד הסתכלתי עליו, איך אנשים מגיבים אליי, ואיך הם השתנו". הם השתנו כי הם יודעים שפלפס לא היה מחויב לשחייה בשלוש השנים האחרונות כמו שהוא היה מחויב אליה כל חייו. מאז המשחקים האולימפיים בבייג'ין פלפס התקשה למצוא מוטיבציה לשחייה. הוא התחיל להתעניין בגולף, השקיע זמן במרכזי השחייה שהוא הקים בבולטימור, הבריז מאימונים ושיגע את באומן. לפני אליפות העולם ב-2007 פלפס שחה 80 אלף מטר בשבוע. בשנה האחרונה הוא שחה 30 אלף מטר בשבוע, ורק במאי הוא עלה ל-65 אלף במחנה אימונים בקולורדו. "אני יותר מבוגר עכשיו ולא תמיד מקשיב לבוב", אומר פלפס, "לקחת את ההפסקות שלקחתי בשלוש השנים האחרונות כנראה לא היה הדבר הכי חכם לעשות. אבל עשיתי את זה בכל זאת, הרגשתי שאני צריך הפסקה".

ההפסקות של פלפס, שמבוגר מלוכטה רק בעשרה חודשים, הן עדיין הסיבה העיקרית לנסיגה היחסית בתוצאות שלו. "זה כמו לנגן בפסנתר", אומר באומן, "אם אתה פסנתרן ואתה לא מנגן כל יום, שומעים את זה. הוא יכול להיות טוב כמו שהוא רוצה להיות. זה תלוי בו". וזאת השאלה הגדולה בעקבות אליפות העולם: כמה טוב פלפס רוצה להיות בלונדון? גם ביכולת הנוכחית פלפס ישבור בלונדון את שיא המדליות הכולל במשחקים אולימפיים (לפלפס יש 16, 14 מזהב; השיא, של המתעמלת הרוסייה לריסה לטינינה, הוא 18) ויוכתר, רשמית ובצדק, כגדול הספורטאים האולימפיים בהיסטוריה. אבל אם מיכל המוטיבציה שלו התמלא בשנחאי, אל תופתעו אם בעוד שנה פלפס יעשה (עוד) מעשה סופרמן ויחזיר את הזמן לאחור, לרגע שבו הוא גדול השחיינים בזמנו.