לרמוס את זכויות ישראל

אבו מאזן כלל אינו מעוניין בסיום הסכסוך, אלא בהעצמתו ובהרחבתו למישורים חדשים

בחודשים האחרונים, מרבית הפרשנים הישראלים סבורים שמטרת נסיעתו של אבו מאזן לאו"ם היא הכרזת מדינה. האומנם? יש לציין כי מדינות חדשות אינן קמות באו"ם. אם נתבונן בתקדימים של מדינות חדשות מהתקופה האחרונה - כמו דרום סודן, קוסובו ומזרח טימור - מסתבר כי הקימו אותן המנהיגות הפוליטית בכל מדינה ומדינה, באמצעות הכרזת עצמאות בבירותיהן, ורק לאחר מכן פנו לאו"ם בבקשה להתקבל כחברות.

במקרה הנוכחי אבו מאזן נקט הליך שונה לחלוטין, אשר מציב סימני שאלה באשר לכוונתו. יתר על כן, אם הפלשתינים לא ישיגו חברות באו"ם באמצעות מועצת הביטחון עקב הווטו האמריקני, ויסתפקו בהחלטת העצרת הכללית בלבד, הרי אין בכך שינוי משפטי. זאת, משום שהחלטות העצרת הן דקלרטיביות בלבד, ואינן מחייבות מבחינת המשפט הבינלאומי.

אם כן, למה חותר אבו מאזן? דוברים פלשתינים טוענים שהוא רוצה לאזן את מערך הכוחות ולשוב למו"מ במעמד משופר. ואולם על פי כל הסימנים, אבו מאזן כלל אינו מעוניין בסיום הסכסוך אלא בהעצמתו ובהרחבתו למישורים חדשים - כולל המגרש המשפטי הבינלאומי. כך כתב במפורש במאמר דעות ב"ניו יורק טיימס" ב-16 במאי 2011.

בכירים פלשתינים מדגישים שמטרה נוספת של המהלך היא להגדיר מחדש את הסכסוך על בסיס הנרטיב הפלשתיני. כך טען נאביל שעת ב-BBC, כאשר אמר שהפלשתינים שואפים לשנות את החשיבה ששטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים הם שטחים במחלוקת, ולקדם את הרעיון שמדובר בשטחים פלשתינים כבושים. המשחק הפלשתיני בשלב זה הוא תודעתי, ולא משפטי גרידא.

חשוב להדגיש שזה 44 שנה בקירוב מתבסס התהליך המדיני על החלטת מועצת הביטחון 242, שכלל לא קראה לישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, וקבעה שיש לישראל זכות לגבולות בטוחים ומוכרים. המהלך הפלשתיני נועד, לפיכך, בין היתר, לרמוס את הזכויות המשפטיות הבינלאומיות של ישראל ולגרום לכך שהעולם לא יקבל אותן עוד. לשינוי זה יש השלכות גם על מעמדה העתידי של ירושלים ואינטרסים ישראליים חיוניים אחרים.

צעדים הכרחיים

אז מה ישראל צריכה לעשות? שנים רבות ישראל לא הבהירה את הזכויות שלה, אולי מתוך ההנחה שאין צורך בכך. בשנות ה-90 רבים חשבו שהמעמד המדיני של ישראל קשור בעיקר לקצב ההתקדמות של תהליך השלום, ולא ליכולת של הדיפלומטיה הישראלית לשכנע בצדקת דרכנו, כפי שפעם עשו אבא אבן או חיים הרצוג. כעת, ישראל חייבת להבהיר את זכויותיה לקראת מו"מ אפשרי בעתיד - ולא להפקיר את הבימה הבינלאומית לפלשתינים. לכן היה חשוב שראש הממשלה בעצמו ייצא לאו"ם למטרה זו.

ישנם כמה צעדים שישראל חייבת לנקוט. ראשית, המהלך הפלשתיני מחייב את ממשלת ישראל לחדד את עמדותיה המדיניות, ולא להשאיר אותן מעורפלות כפי שממשלות רבות עשו עד כה. במערכה שבה לצד אחד יש יעדים מוגדרים ואילו לצד השני יש יעדים מופשטים יותר, הצד בעל העמדה הברורה הוא המנצח.

שנית, ישנן זירות מחוץ לכותלי האו"ם, שבהן שוררת אהדה רבה לדרישות הישראליות - כגון הקונגרס האמריקני. רק לפני שלושה חודשים היה ניסיון לרתום את הסנאט האמריקני לתמוך בחקיקה שקבעה שוב שישראל לא חייבת לחזור לקווי 1967, ושיש לה זכות לגבולות בני הגנה. זו העת לגיוס ידידי ישראל לתמיכה ביוזמות דומות. יש להדגיש כי המהלך הפלשתיני הוא הפרה יסודית של הסכמי אוסלו, ואין להתנגד ליוזמת הקונגרס לקצץ את הסיוע לפלשתינים.

לבסוף, ישראל חייבת להיערך למערכה המשפטית שמתכננת הרשות בגופים בינלאומיים. כך חשף אבו מאזן במאמרו ב"ניו יורק טיימס" את תוכניתו לעשות שימוש בפנייה הנוכחית לאו"ם כדי להניח את התשתית ל"בינאום הסכסוך מבחינה משפטית". ואולם המשפטיזציה של הסכסוך עשויה להוות בומרנג נגד הפלשתינים.

ישנן נקודות תורפה בולטות בטיעון המשפטי הפלשתיני. כיצד יכולה הרשות הפלשתינית לבקש חברות באו"ם כאשר עדיין לא הוכרזה כמדינה? הפלשתינים שבים ואומרים שערפאת הכריז על מדינה ב-1988, אך מומחים למשפט בינלאומי תוהים מדוע המשיכה, אם כך, המנהיגות הפלשתינית לאיים על הכרזת מדינה פלסטינית גם ב-1999 וב-2011?

תוכניתם של הפלשתינים לנצל את בתי המשפט באירופה נגד קציני צה"ל בדימוס ספגה מהלומה כאשר בריטניה הצטרפה בשבוע שעבר לבלגיה ולספרד, ואישרה חקיקה המתנגדת למהלכים שכאלה. אם אבו מאזן נוטל אחריות לרצועת עזה כחלק מהיוזמה באו"ם, הוא יהפוך לגורם האחראי משפטית להמשך הירי של חמאס על אזרחים ישראליים - המהווה פשע מלחמה.

נראה כי המנהיגות הפלשתינית לא הביאה בחשבון את כלל ההשלכות של האסטרטגיה החדשה שהיא נוקטת בימים אלה.

הכותב הוא נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ולשעבר שגריר ישראל באו"ם