איפה לא טעינו

לספר למה בעצם לא כל-כך רע לחיות פה - זו המשימה כפי שהוצגה בפניי, וזה לא היה קל

לכתוב על הדברים הטובים והמשמחים שמקיפים אותנו, לראות דווקא איפה לא טעינו, לציין את הדברים שעשינו טוב, לספר למה בעצם לא כל-כך רע לחיות פה - זו המשימה כפי שהוצגה בפניי.

חשבתי שזה הולך להיות קלי-קלות, הכי יאיר לפיד, מין רשימה חמודה ולא מזיקה של דברים שתעשה נעים בגב ולא תעורר מחלוקת, משהו שאפשר להצמיד במגנט למקרר. אבל זה אף פעם לא כל-כך קל כמו שזה נשמע.

בדיוק כמו שאחד הדברים שהכי מעצבנים זה כשאומרים לך 'אל תתעצבן' - ככה אני מוצא את עצמי מתקשה מאוד לחשוב באופטימיות כשאני מצווה לעשות כך, למרות שאני אופטימי מטבעי. ננסה בכל זאת.

אז הנה רשימת הדברים שנוסכים בי אופטימיות כל פעם מחדש.

1. ספרות הילדים הישראלית הקלאסית לגיל הרך - ובמיוחד ע' הלל, שבעיניי הוא מספר אחת. העברית הקלה, הנהדרת, המתנגנת, החריזה הלא מתאמצת, שמחת החיים הפשוטים לצד השאלות הקיומיות, הגילוי המתמיד, מלא העליצות, של פלאי הטבע וסודות הכרך, החיפוש המתמיד אחר האמת וההיתקלות האינסופית מול האבסורד הממלא את העולם. השמחה, העצב. החיים כפי שהם. הזמן עובר ככה, והאדמה נחה. חיים עם הרבה יותר שאלות מתשובות.

שירי הילדים של ע' הלל עושים לך חשק לחיות במדינה הזו ולדבר את שפתה, מדינה שאוכלים בה סלט כהלכה המסתלט לו לאט-לאט; שישנים בה צהריים; שהולכים בה ברגל לבית-הספר, לאט, ובדרך שואלים את כל השאלות שבעולם; מקום בו השדרה לוחשת יוסי, מקום מלא דמיון: חבל שאני לא טללים שתלויים בראשי עלים, כתב. חבל שאני אני ולא אגל של טל חייכני. שירה צרופה.

ע' הלל והקלאסיקנים האחרים של ספרות הילדים הישראלית - כמו לאה גולדברג, לוין קיפניס, מרים רות, מרים ילן-שטקליס, פניה ברנשטיין ועד נעמי שמר ובטח שכחתי כמה - ממלאים אותי באופטימיות אין-קץ בכל פעם מחדש.

אתה מקריא אותם לילדיך כמו שהוריך הקריאו אותם לך, ואתה יודע שגם הם, בתורם, ימשיכו להקריא את אותם הסיפורים ואותם השירים, שיחזיקו מעמד הרבה אחרי שייעלם כל הזבל הוולגרי, הפשטני והנחות שמלעיטים בו את הילדים היום, ובאמת שאין צורך לנקוב בשמות.

דירה להשכיר תישאר כאן לנצח, כמו גם תירס חם, הדמעות של דני ימשיכו לזלוג מעצמן, ומרים תמשיך לעמוד נפעמת מול הים בפעם הראשונה, החיים ימשיכו להיות מורכבים ושלווים, שמחים וכואבים. אלה החיים הישראליים. חסמב"ה! חסמב"ה! חסמב"ה!

2. השבטים בחברה הישראלית: הנושא הזה מצוין בדרך-כלל כמקור לדאגות רבות, חלקן מוצדקות, מהשתתפות בכוח העבודה, מלחמות דת, פוליטיזציה של הצבא ועד לדמותה של מדינת ישראל בעשורים הבאים. אבל זוהי חצי הכוס הריקה.

חצי הכוס המלאה היא ההבטחה, או ליתר דיוק האמת המוחלטת, שאף פעם לא יכול להיות פה רגע משעמם. החברה הישראלית, על כל שלל מגרעותיה ופגמיה, היא חתיכת דבר מרתק. היא ישות חיה, פועמת, נלהבת, תמיד בהתנגשות עם עצמה, תמיד בדיפוזיה, תמיד מתהווה, תמיד בוחנת את עצמה, מתגוששת, מתחבקת, מזיעה. אנחנו שקשוקה חריפה ומבעבעת.

ישראל היא לבטח המקום הכי מעניין לחיות בו על כדור-הארץ, ועבורי זה בהחלט מקור לגאווה רבה, למרות שיש גם במה להתבייש, כמובן. אחרי הכול, דברים כמו שאנחנו עשינו פה אף אחד לא עשה. החלומות שהגשמנו. השממה שהפרחנו.

אנחנו יכולים לריב עם עצמנו עד קץ כל הימים, לשנוא אחד את השני עד שהגיהינום יקפא, ובוודאי עוד נעשה את זה, אבל פעם בכמה זמן כדאי לזכור שבכל זאת אנחנו חתיכת חבורה מיוחדת של אנשים. שפה שקמה לתחיה, עם שקובץ לו מכל קצוות תבל. אתגרים אדירים. זה נראה לי הרבה יותר כיף מלהיות נורבגי או אסטוני, מבלי לזלזל באף אומה.

ריבוי השבטים בחברה הישראלית מבטיח שלעולם לא ניתקע בלי נושאים לשיחה, בלי אויב משותף או בעל ברית לרגע. ריבוי השבטים בחברה הישראלית מבטיח גם את הצד השני של אותו מטבע: לעולם לא ניתקע בלי פילים ורודים במרכז החדר. תמיד יהיה משהו שניאלץ להתעלם ממנו, או שאודותיו אסור לדבר ושסביבו צריך ללכת בדממה על קצות האצבעות.

בסך-הכול זה כיף להיות ישראלי. אני אוהב את זה. והכי אני אוהב את זה כשאני לא אוהב את זה, ואני בטוח שאתם יודעים למה אני מתכוון. זה בדיוק מה שזה אומר להיות ישראלי. להרגיש לא נוח זה הכי נוח.

3. הכניסה לתל-אביב: לא משנה אם באים מצפון או מדרום, למרות שיש עדיפות ברורה להגעה מנתב"ג, הכניסה העירה תמיד ממלאת את ליבי שמחה.

תל-אביב היא כל מה שיש בספרות הילדים מסעיף א' ומהחברה הישראלית מסעיף ב', ועוד הרבה יותר. היא עיר מבולגנת ומכוערת עם מגרעות מכאן ועד רמת-גן, אבל למרות כל זה - ואולי קצת בגלל - זה באמת המקום שאני הכי אוהב בעולם.

אני אמנם יליד פתח-תקווה, אבל מרבית חיי, קצת יותר מ-20 שנה, עברו עליי בתל-אביב. גרתי בדרום ובצפון, במערב ובמזרח, קירות חדרי הראשון בה היו ארון מצד אחד ודלת של שירותים מהצד השני, גרתי על גגות וגרתי במרתפים, גרתי לבד וגרתי עם שותפים, גרתי בזול וגרתי ביוקר, עברתי פסטיבלים ועברתי פיגועים, קיבלתי דוחות ודרכתי על חרא של כלבים, גידלתי בה כלבה וגידלתי בה ילדים - ואף פעם לא רציתי לגור במקום אחר.

אף פעם לא הבנתי באמת איזו שלווה אנשים מוצאים בגליל או בנגב. אלה מקומות יפים מאוד, אין ספק, אבל את השלווה הטובה ביותר שלי אני מצליח למצוא רק במרכז העיר הרועשת.

תל-אביב, שמצליחה להיות הכי נורמלית למרות כל הטירוף. זה המקום ששומר אותי אופטימי, זה המקום שאני הכי אוהב בארץ. ובעולם.