"לגלעד שליט אין מחיר. כשהמחבלים על אוטובוסים יסמנו לנו וי, הבטן תתהפך - אבל הראש יידע שניצחנו"

"חמוץ בפה, שמח בלב, וכואב בראש", אמר לי בכיר במערכת הביטחון בלילה שבו אישרה הממשלה את מתווה שחרורו של גלעד שליט. מאז נחשפתי שוב ושוב להנחה כאילו השמחה על שחרורו הצפוי של גלעד באה מהבטן, או מהלב, ואילו הדאגות והערכת הסיכונים - אלה כבר מגיעים מהראש וכתוצאה מחשיבה רציונלית.

זו תזה נפוצה אך שגויה. הבחירה בהשבתו של גלעד, חרף הסיכון הברור הכרוך בשחרורם של טרוריסטים רצחניים, דווקא היא בחירה בקומה הגבוהה והמורכבת ביותר של חשיבה רציונלית ומוסרית כאחד.

בבוקר 25 ביוני 2006 חצתה חוליית חמאס את הגבול מרצועת עזה לישראל דרך מנהרה. החוליה תקפה מוצב וטנק של צה"ל. בתקיפה נהרגו מפקד הטנק, סגן חנן ברק ז"ל, וחייל בצוות הטנק, סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל. אחד מאנשי הצוות נחטף. זה היה גלעד שליט. הוא היה אז בן 20. מרגע זה הפכו דמותו ואירוע חטיפתו לאבן בוחן של סוגיות לאומיות ומוסריות בסיסיות.

התביעה לשחרורו באה מכל שדרות החברה הישראלית. זו לא הייתה נהמת לב ולא "תביעה שבאה מהבטן", כפי שנטען מפי מי שהתיימרו להיות קול ההיגיון. היא נבעה מכך שהחברה הישראלית הבינה כי האחריות לגורלו היא תנאי בסיסי לעצם קיומנו כאן.

כן, מראהו של גלעד, עיניו הגדולות המציצות מעל העיתון שהחזיק, חיוכו הביישני, אכן הפכו את בטננו וצבטו את לבנו. כן, אביבה ונועם שליט אכן ייסרו את מצפוננו, וכאבם זלג אלינו, וכל לב שאינו לב אבן - ובפרט לבו של כל הורה - נקרע למראם.

אבל הרגש שעוררו לא נבע רק מכך שגלעד הוא נער מתוק, ומכך שהוריו עדיני נפש ומעוררי כבוד וכל שנה שחלפה חרצה בפניהם קמטי צער חדשים - אלא גם, ובעיקר, משום שמבלי דעת נגע גורלו של הנער הזה, שבגר בשבי, באתוסים הראשוניים של קיומנו כאן במדינת ישראל. אתוסים שבלעדיהם אין הצדקה לקיום הזה.

ברית עם המדינה

אכן, על שחרורו של גלעד התנהל משא ומתן קשוח. אבל מונחי ה"מחיר" וה"כדאיות", המתגלגלים על הלשון בטבעיות, דווקא הם המונחים הפשטניים, אפילו הפרימיטיביים, בשיח הזה.

השבתו של גלעד אינה "עסקה" ובוודאי אין לה "מחיר". אלה מילים שלקוחות מהשפה העסקית, הד לגישה כלכלית שבה מודדים הכול במונחי רווח והפסד, וסימני קלקול של החברה הישראלית המתנערת מערכיה ומקדשת את הרווח המוחשי והגלוי לעין.

חזרתו של גלעד השבוע אינה עניין עסקי, שבו מודדים חיי חייל אחד לעומת ההסתברות המתמטית הבלתי-מוכחשת שהמחבלים שישוחררו בגינו יגרמו אולי לכך שביום מן הימים יפגעו באחרים. זו אינה סוגיה של מחיר, משום שלגלעד אין מחיר. ולגלעד אין מחיר משום שלהקרבה, ולערבות הדדית, ולציונות, וללכידות חברתית - אין מחיר.

הורים ששולחים את ילדיהם לצבא כורתים ברית בלתי-כתובה עם המדינה. הם יודעים שילדם עלול לסכן את חייו ואף לאבד אותם, אבל בה בעת הם גם יודעים בוודאות שאם ישכב פצוע בשדה הקרב יעשו חבריו ומפקדיו הכול כדי לחלצו ולטפל בו, וכי אם חלילה ייפול בשבי האויב - תעשה המדינה הכול כדי להשיבו.

זו הברית הבלתי-כתובה, ואף שאינה כתובה היא יסוד מיסודות קיומה של החברה הישראלית, ואין להפר אותה. פגיעה בברית הזו היא פגיעה באתוס הישראלי, בגורם לכידות ואמון בסיסי, וכפועל יוצא מכך פגיעה בביטחונה של המדינה ובמרקמה החברתי.

חוסנו של צה"ל ועוצמתו לא באים רק ממטוס קרב חדיש שנרכש בכספי הסיוע האמריקני, אלא גם, ובעיקר, מהחומר האנושי שממנו בנויים חייליו וקציניו ומתחושת המחויבות העזה שלהם לגורל המדינה, מחויבות שאנו מתייחסים אליה לעתים כמובנת מאליה, אבל תוסיף ותתקיים רק אם תהיה הדדית.

פה לא אמריקה

בכל יום שבו ישב גלעד בשבי, הלכו ונפגמו הברית והמחויבות ההדדית הללו, והסדק שכבר נסדק היה עלול להיפער לכדי תהום גדולה. בניגוד לארה"ב, שם שוררת תפיסה נוקשה שעם טרוריסטים לא מדברים וששבויים יכולים להינמק לעד בשביים - אנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. פה לא אמריקה, ובעניין הזה טוב שכך.

אם מתעקשים לעסוק בסוגיית ה"מחיר", הבה ונחשוב על המחיר שהיינו משלמים על תסריט הפוך, שהותיר אצלנו כאב ואשמה נצחיים. זה מחיר כבד מדי. כבד ומסוכן פי כמה מן המחיר שנשלם השבוע, עת יעלו המחבלים על אוטובוסים ויסמנו לנו "וי". הבטן תתהפך, הדם אולי ירתח, אבל דווקא הראש יידע שהניצחון הוא שלנו.

הכותבת היא יו"ר מפלגת העבודה