3 מיתוסים על מכירת שופרסל

גם אחרי שתמכור את שופרסל, מכתשים אגן וכלל ביטוח, תישאר אי.די.בי גוף אימתני וענק

1. "מכירת שופרסל היא ניצחון המחאה"

האנשים הרעים מאי.די.בי נכנעו למחאה החברתית ומכרו את שופרסל. פעמי משיח הגיעו. המחירים יירדו, ושופרסל כבר לא תהיה אותה רשת כוחנית שגובה מחירים גבוהים. איזו אגדה נחמדה, אך כמו באגדות - אין קשר בינה לבין המציאות.

מתיו ברונפמן ושולם פישר הם כבר היום בעלי מניות בשופרסל, פישר הוא גם יו"ר. האם בכך שהם יהפכו ממיעוט לרוב תשתנה האסטרטגיה העסקית של שופרסל? ייתכן כי שכר הבכירים המופרז בשופרסל (21 מיליון שקל בשנה לשני מנכ"לים ושני יו"רים, האחרונים ברבע משרה כל אחד) יפחת, אבל לא מעבר לכך.

פישר, ברונפמן וליאו נואי שילמו על השליטה בשופרסל 2.4 מיליארד שקל לפי שווי הגבוה ב-50% ממחיר השוק. אפשר להגיד עליהם הרבה דברים, פילנתרופים הם לא. רכישת שופרסל נעשתה במטרה להרוויח. נואי ושותפיו מתכוונים להשביח את שופרסל ולהגדיל את רווחיה. בואו ננחש מי ישלם את המחיר.

לפני כמה שנים קנה ליאו נואי חברת נדל"ן מניב בשם נכסי אזורים מנוחי דנקנר, אחרי כמה שנים הוא מכר אותה, תחת שמה החדש - בריטיש ישראל - למשפחת עופר. בכסף שקיבל, הוא קונה כעת את שופרסל מדנקנר. למשחק הכיסאות המוזיקליים של אנשי העסקים יש השפעה מעטה על הצרכן, ואם כבר, ההשפעה היא לרעה. ראו העברת הבעלות בתנובה.

גיתית גור-גרשגורן, מנהלת המחלקה הכלכלית ברשות ניירות ערך, אמרה את זה בבוטות (בראיון ל"כלכליסט", לפני שבוע): "אם מישהו חושב שמחר בבוקר מחיר הקוטג' יירד בגלל מסקנות ועדת הריכוזיות - זה ממש לא יקרה". מי שחושב שלאחר העברת הבעלות המחירים בשופרסל יופחתו, ויוקר המחיה יירד - מספר לעצמו סיפורי אלף לילה ולילה.

2. "דנקנר מכר את שופרסל בגלל ועדת הריכוזיות"

נוחי דנקנר מכר את שופרסל משני טעמים מצוינים - הוא איש עסקים שקיבל הצעה טובה מאוד, והוא עשה שגיאה עסקית גדולה שמסכנת את האימפריה שבנה, ולכן צריך לשלם את המחיר ולתקן אותה.

על הסיבה הראשונה אין להכביר מילים - המחיר מצוין, וגם אם נביא בחשבון את הלוואת המוכר והתשלומים - דנקנר עשה עסקה טובה, ודאי לאור האיומים העתידיים, אך הממשיים מאוד, על רווחיות רשתות המזון.

הסיבה השנייה ראויה לעיון נרחב יותר. לפני כמה שנים עשה דנקנר הימור ורכש מניות בקרדיט סוויס. זה היה חוסר אחריות במובן מסוים, אבל ההימור הצליח, ואי.די.בי גרפה רווח של מיליארדי שקלים. במקום לצאת מהקזינו, התנהג דנקנר כמו מהמר טיפוסי והכפיל את גובה ההימור. כור מצאה את עצמה עם השקעה של מיליארדי שקלים בקרדיט סוויס.

כאשר החל סבב הבעיות הנוכחי באירופה, ומניות הבנקים החלו להתמוטט, עברה ההשקעה מרווח גדול להפסד גדול. או-אז התברר כי דנקנר מאוהב בהשקעה ולא מסוגל להודות בטעות.

במקום לחתוך את ההפסד ולמכור, דנקנר המשיך להחזיק במניות קרדיט סוויס והזרים עוד הון לבטוחות. השוק הגיב באגרסיביות, תשואות האג"ח של אי.די.בי וכור החלו לנסוק עד למחיר שמשקף תשואה של אג"ח זבל ולא אג"ח של הקונצרן החזק בישראל. אפילו חברת הדירוג מעלות, המפורסמת באיטיותה, הבינה שיש בעיה והורידה את הדירוג.

אין ספק כי מסקנות ועדת הריכוזיות הפעילו לחץ על דנקנר, אבל ההכרעה למכור את שופרסל נפלה בגלל הטעות העסקית שעשה דנקנר והצורך של אי.די.בי להקטין את המינוף הבלתי סביר של הקונצרן. מכירת שופרסל לצד עסקת מכתשים אגן תיתן לאי.די.בי מרווח נשימה ותוריד את הלחץ מאגרות החוב.

3. "הפירמידות הן הבעיה הכלכלית מספר אחת"

פירמידות עסקיות, או בשמן המקובל חברות החזקה, הן בעיה. פירמידות שבהן בעל השליטה מחזיק בחברות החזקה ובאמצעות שרשורים מביא לכך שבתחתית הפירמידה ההחזקה הישירה שלו אפסית (כך הוא למעשה מסכן מעט מכספו אך נהנה ממונופול על קבלת ההחלטות), הן בעיה חמורה שראויה לטיפול אקטיבי של רשות ניירות ערך. באחרונה הן מתוארות כבעיה החמורה ביותר של המשק הישראלי, אבל האם זה באמת כך?

הנה תסריט היפותטי - מחר בבוקר מגיע מיליארדר אמריקני ורוכש את אי.די.בי. מאחר שאין לו מחסור במזומנים, הוא מחליט לשטח את מבנה הקונצרן, קונה את כל החזקות המיעוט בחברות המטה ומגדיל את החזקותיו בכור, דסק"ש, כת"ב, כת"ש ואלרון ל-100%. בחברות-הנכדות הוא רוכש מניות ומגיע להחזקה של 70% בכל חברה. האם בכך הייתה נפתרת בעיית אי.די.בי? נראה שלא.

הצורה שבה בוחרת אי.די.בי לשלוט בחברות-הבנות - פירמידה או כל מבנה גיאומטרי אחר - אינה העיקר. היא מעסיקה מאוד משפטנים ומומחים בממשל תאגידי, אבל הבעיות שיוצרת אי.די.בי נובעות מהיותה גוף גדול וחזק שפועל בכל ענף כמעט במשק הישראלי. מדובר בגוף שלעתים מתנהג בכוחניות וללא מעצורים.

צריך לשים את הדברים על השולחן. גם אחרי שתמכור את שופרסל, מכתשים אגן וכלל ביטוח, תישאר אי.די.בי גוף אימתני וענק. לכן יש לעורר דיון ציבורי בשאלה אם צריך לפרק את קונצרן אי.די.בי לחלקיו, כפי שפירק הממשל האמריקני בדיוק לפני 100 שנה את סטנדרד אויל.