חפשו אותן באצטדיון

מסביב לפרק יד ימין של ג'וליה, השכנה השמאלית שלי בדופן המערבי של "נילנד סטדיום" בנוקסוויל, טנסי, מתנדנד צמיד גומי כתום. הצמיד הוא הסממן החיצוני היחיד שמשייך אותה לים הכתום (הצבע של אוניברסיטת טנסי) שנשפך עכשיו לתוך האצטדיון לקראת המשחק נגד ג'ורג'יה. ג'וליה, בת 35 פלוס מינוס (היא למדה בטנסי באמצע שנות ה-90'), מתייחסת להופעה שלה יותר מדי ברצינות בשביל להיכנע לכתום: לקארה הבלונדיני הצבוע בוודאות היה דייט עם הפן לא מזמן, היא לובשת חולצה כחולה כהה מכופתרת מעל סקיני ג'ינס באותו צבע, נועלת סנדלים אלגנטיים שחורים שחושפים פדיקור איכותי, ומתקנת את האיפור כל רבע שעה מול מראה שהיא מוציאה מהתיק. הצמיד הוא פשרה קטנה שהיא מוכנה לעשות.

אני שם לב לצמיד של ג'וליה המקסימה רק בגלל מנהג שיש לה, אולי יותר נכון לקרוא לזה טיק, שבערך מתחילת הרבע השני היא מרגישה מספיק נוח איתי כדי להרשות לעצמה לשכוח ממנו: כל פעם שהקוורטרבק של טנסי זורק למרחק של יותר מ-10 יארד, יד ימין שלה תופסת את זרוע שמאל שלי בחרדה בזמן שהכדור באוויר. ג'וליה עושה את זה פחות בגלל הקוורטרבק הספציפי על המגרש ("הוא רק בשנה השנייה שלו", היא אומרת, "אבל הוא טוב מאוד") ויותר כי כמו כל מי שעוקב באדיקות אחרי פוטבול מכללות, גם היא יודעת שהפוטנציאל לטעויות (שנובעות מאלמנט הגיל כמובן) הרבה יותר גדול בז'אנר הזה של המשחק.

מה שמעניין (וחשוב) בג'וליה - ובאמא שלה, פיליס, שיושבת לידה - זה התגובות שלהן לטעויות האלה. ג'וליה ופיליס יושבות בכיסאות 4 ו-5 בשורה 9 בכל משחק בית: המשפחה שומרת על אותו מנוי כבר 40 שנה. הן מכירות, ומעודדות, כל שחקן בשם הפרטי שלו. ג'וליה יותר אמוציונלית ויותר אקטיבית בזמן המשחק, קמה ושרה ודנה עם השכנים במה שקורה על המגרש, אבל פיליס לא פחות חדה ומסכימה איתי במחצית שג'ורג'יה, למרות שוויון 6-6 על הלוח, יותר טובה מטנסי ושבקרוב יראו את זה בתוצאה. העניין הוא שגם כשרואים את זה - מיד בתחילת הרבע השלישי, בעיקר בגלל טעויות בהגנה של טנסי - ג'וליה ופיליס, בניגוד לגברים ברדיוס הקרוב ובואו נודה, בניגוד לרוב הגברים בכל מקום, לא יוצאות נגד הקבוצה.

הטורים הקודמים מהמסע של זורנזון בארה"ב:

פרק 1: פגישה ראשונה עם רוג'ר פדרר בניו יורק
פרק 2: נחיתה ב"פנווי פארק"
פרק 3: 110,243 איש, ואני
פרק 4: הצד האפל של שיקגו

***

בדרך כלל דיונים על המקום של נשים בספורט האמריקני מתחילים בסעיף מפורסם בחוק תיקוני החינוך משנת 1972 שנקרא Title IX. טייטל 9 המקורי, שהיה חלק מחוק זכויות האזרח משנת 1964, נולד כדי לכרסם באפליה הגזעית באמצעות העברת תיקים בענייני זכויות אזרח מבתי משפט מדינתיים (בדרום) שבהם ישבו שופטים שמרנים (תומכי סגרגציה) ומושבעים לבנים בלבד - לבתי משפט פדרליים. טייטל 9 המחודש התמקד באפליה מגדרית במוסדות חינוך. החוק קובע שכל מוסד חינוך חייב לספק לנשים בדיוק אותן הזדמנויות (ופחות או יותר אותם משאבים) שהוא מספק לגברים. המטרה אז היתה להשפיע על מגוון נושאים בבתי הספר ובאוניברסיטאות כמו מדיניות ההעסקה, הגישה להטרדות מיניות, הפרדה מגדרית (בתי ספר לבנים ולבנות) ותכניות ספורט. היום טייטל 9 מזוהה כמעט רק עם שוויון הזדמנויות בספורט וההשלכות שלו.

ההשלכות של טייטל 9 היו מהממות. שש שנים אחרי העברת החוק, כמות תלמידות התיכון שהשתתפו בענפי ספורט קבוצתיים קפצה מ-4% ל-25%, והיום בערך 1 מכל 3 בנות בתיכון פעילה באיזשהו ענף ספורט (לעומת 1 מכל 2 בנים). ברמת המכללות, בין 1981 ל-2005 נרשם גידול של 34% לאוניברסיטה בכמות הספורטאיות, וגידול של 34% לאוניברסיטה בכמות קבוצות הספורט לנשים. בשנים האחרונות חוקרים התחילו לבדוק איך הצמיחה בהשתתפות של נשים צעירות בספורט משפיעה על החיים שלהן כנשים בוגרות. בטסי סטיבנסון, כלכלנית מאוניברסיטת פנסילבניה, גילתה שטייטל 9 אחראי לכמעט 20% מהעלייה בתארים הראשונים ולכמעט 40% מהעלייה בתעסוקה של נשים בין הגילאים 25-34. רוברט קסטנר, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אילינוי, מצא שהגידול שיצר טייטל 9 בהשתתפות הנשית בספורט מקטין ב-7% את הסיכון להשמנת יתר אחרי 20-25 שנים. זה נשמע מעט, אומר קסטנר, אבל אף תכנית בריאות ציבורית אחרת בארה"ב לא קרובה לנתונים האלה.

 אוהדות ספורט / צלם: רויטרס

***

בזמן שרוב המחקר על טייטל 9 התמקד בכמות הספורטאיות ו/או בריאות ואיכות החיים של נשים, זווית אחרת קצת נשכחה: הנוכחות הנשית ביציעים. לפני ארבע שנים מחקר באוניברסיטת מישיגן גילה "הבדלים קטנים" בכמות השעות השבועית שסטודנטים וסטודנטיות מבלים באירועי ספורט. המחקר לא קישר בין הממצאים לטייטל 9, אבל אין ספק שללגיטימציה שהחוק נתן לכניסה של נשים לספורט היתה ויש השפעה מכריעה על כמות הצופות באצטדיונים. בכל אחד מאירועי הספורט הרשמיים שהייתי בהם בטיול (הספירה עומדת על 12) התחושה שלי היתה שהקהל מתחלק כמעט שווה בשווה בין גברים לנשים, וגם אם אני טועה אני לא טועה בהרבה. אפילו במרוץ בסבב האינדי קאר, לפני שבועיים בספרטה, קנטקי, אחוז גדול מ-20 אלף הצופים היו נשים (אם כי ההתעקשות שלהן לשמר את תספורת המאלט - שידועה בישראל כתספורת אלי אוחנה - לא עזרה לזהות אותן).

המספרים בהקשר הזה הם לא הנקודה. הנקודה היא איך נשים משנות, מעצם נוכחותן, את החוויה באירועי ספורט. באינינג השמיני במשחק בין ניו יורק יאנקיז לבולטימור אוריולס לפני חודש וחצי ביאנקי סטדיום, כשאלכס רודריגז, השחקן הכי יקר בבייסבול והשעיר לעזאזל הקבוע של אוהדי היאנקיז, מפספס כדור פשוט בהגנה וכמה אוהדים צועקים שיבושים של שמו, החיוך של פרידה, האישה הנפלאה שיושבת לידי, נמחק מיד. פרידה כועסת שאוהדי היאנקיז עדיין מחפשים את רודריגז על כל טעות וטוענת שזו אחת הסיבות שהוא לא מאוד הצליח בניו יורק, וגם אסור לשכוח ששנים היו לו בעיות אישיות (נישואים מקולקלים שהסתיימו בגירושים) ועובדה - אחרי שהבעיות נפתרו הוא היה מעולה בפלייאוף 2009 והיאנקיז זכו באליפות. שלושה שבועות אחר כך, ברבע השלישי במשחק בין שיקגו ברס לגרין ביי פאקרס ב"סולדג'ר פילד", נפש תאומה של פרידה - אוהדת גרין ביי בשנות החמישים - מרגיעה בחיבוק חם גבר מאסיבי שנראה כמו נהג משאית ולא מפסיק לקלל את הברס הלוזרים שורה לפניה.

ועכשיו, ב-22:15 ב"נילנד סטדיום", חמש דקות לסיום המשחק כשצעיר שמנמן עם שיער בהיר מבולגן וזקן צרפתי בשורה 8 קם וצועק שוב ושוב על הקוורטרבק המחליף הלא יוצלח של טנסי לרדת מהמגרש, ג'וליה שם כדי להגיד לו שאין ברירה: הוא לא ראה שהקוורטרבק הראשון נפצע. ושלוש דקות אחר כך, כשהקוורטרבק המחליף כובש טאצ'דאון מצמק, פיליס מזכירה לשמנמן, בחיוך כמובן, שהוא חייב לו התנצלות. ואפילו שההתנצלות לעולם לא תבוא, הגבר הצעיר למד שיעור בסבלנות, בצניעות, באמפתיה, בלהיות אוהד טוב יותר.