בפעם הראשונה שפגשתי בסטיב ג'ובס חשבתי שהוא לוזר

בפעם הראשונה שבה פגשתי את סטיב ג'ובס חשבתי שהוא לוזר. השנה הייתה 1980, ואני הייתי ילד מעמק הסיליקון שלא ידע כלום על מחשבים. קיבלתי עבודה באיזו חברת מחשבים קרובה לבית - אפל, קראו לה - כי אימא שלי עבדה שם. המשרדים נראו כמו קליניקה נטושה של רופא שיניים. ג'ובס היה אז בן 25. אני זוכר אותו משתולל ברחבי המשרד לבוש ג'ינסים מסמורטטים, צועק ומפחיד את כולם. הכרתי את הטיפוס: הרבה רוח, מעט השכלה, חושב את עצמו. בעיניי הוא היה סתם עוד ילד היפי שלא מוצא את עצמו, ולא היה לי שום עניין לעזור לו לחפש. אחרי פחות משנה עזבתי את אפל כדי לעשות דברים יותר מעניינים. להיות דילר בקזינו, למשל.

חלפו כמה שנים עד שהבנתי מה בדיוק עזבתי. לא זו בלבד שג'ובס הפך את אפל לענקית טכנולוגיה בשווי מאות מיליארדי דולרים, הוא גם כתב מחדש את החוקים של עולם העסקים ושילב את האידיאליזם של הסיקסטיז עם קפיטליזם כהלכתו. כשכולם התעסקו בתוכנה, הוא בנה חומרה. כשכולם התמקדו במאקרו, הוא התעסק במיקרו. לא היה שום דבר שג'ובס עשה ראשון, אבל ברגע שהוא עשה משהו, אף אחד לא עשה אותו טוב ממנו. הוא אחראי יותר מכל אדם אחר בעולם לחיבור שבין האנושי לבין הדיגיטלי וליכולת שלנו לקודד את התשוקה שלנו במגע אצבע. "הוא בוב דילן של המכונות", אומר בונו, שהכיר את ג'ובס במשך שנים. "אלביס של דיאלקטיקת החומרה-תוכנה".

כשנחה עליו הרוח, הוא היה גם חתיכת שמוק. האנשים שהכירו אותו היטב, אלה שעבדו איתו שכם אל שכם ממש (ובמשך השנים דיברתי עם כמה מאות כאלה), הופתעו שוב ושוב לנוכח מידת הבוטות והברוטליות שהרשה לעצמו להפגין. הוא צרח, הוא בכה, הוא רקע ברגליים. הוא נהג בעובדים באגביות אכזרית. הוא נהג לרדות בהם עד שניצבו על סף שבירה, ואז להיפטר מהם. מעטים מאוד האנשים שרצו לעבוד איתו פעמיים. כשהיה בן 23, כריסן ברנן - בת זוגו מזה שנים - ילדה לו בת. הוא הכחיש שהוא האב, ואם לא די בכך, גם הכפיש את ברנן בפומבי. ב-1983, בראיון ל"טיים", הוא אמר ש"28% מהגברים בארצות הברית יכולים להיות האבא".

מצבם הכלכלי של הוריו היה מעורער. כילד מאומץ, הרגיש שהוריו הביולוגיים נטשו אותו. כחוש, לא מקובל ולא נינוח, ג'ובס נותר חסר ביטחון במשך רוב חייו, ולא חשב שהללו יימשכו זמן רב. "סטיב תמיד היה בקטע ג'יימס-דיני כזה. לחיות מהר, למות צעיר", אומר סטיב קאפס, מבכירי המתכנתים של מחשב המקינטוש הראשון. ג'ובס דיבר לא מעט על המוות בזמן שעבדו עד השעות הקטנות של הלילה על המכשיר שיחולל מהפכה בעולם המחשוב האישי. "הוא היה אומר, 'אני לא רוצה להגיע לגיל חמישים'", נזכר קאפס. ברנן זוכרת התבטאויות דומות מפיו של ג'ובס בן ה-17. "אני חושבת שזה חלק ממה שגרם לו לחיות מתוך תחושת דחיפות כזו", היא אומרת.

בשנת 2005, זמן לא רב לאחר שאובחן אצלו הסרטן שיביא בסופו של דבר למותו, נשא ג'ובס את נאומו, שהפך מונומנטלי, בטקס הסיום של אוניברסיטת סטנפורד, זה שבו הילל את המוות כ"המצאה הדגולה ביותר של החיים", זו ש"מוציאה את הישן כדי לפנות מקום לחדש". ואם המוות הוא ההמצאה הדגולה ביותר של החיים, ההמצאה הדגולה ביותר של סטיב ג'ובס לא הייתה האייפוד, האייפון או האייפד, אלא סטיב ג'ובס. לפני שהיה בכוחו לשנות את העולם שאליו הוא הגיע, הוא נדרש לתכנן ולהרכיב את הג'ובס שהעולם עתיד היה להעלות על נס.

"סטיב היה איש רדוד ונרקיסיסטי, שהתפתח רגשית במרוצת הזמן", אומר ג'ון פרי ברלו, חלוץ דיגיטלי ובעברו כותב מילים עבור הגרייטפול דד, שהכיר את ג'ובס במשך כמה עשורים. "הוא יצר הרבה חומרה יוצאת מגדר הרגיל, אבל במשך השנים הוא המציא גם את עצמו".

איך נעשינו עניים כל-כך

חוסר ביטחון אפיין את העולם שהכיר ג'ובס מאז לידתו ממש. אמו, ג'ואן שיבל, הייתה תלמידה לתואר שני באוניברסיטת ויסקונסין כשפגשה את אביו, סטודנט סורי ושמו עבד-אלפתח ג'נדלי. כששיבל גילתה שהיא בהריון, אסר עליה אביה להינשא לג'נדלי. "היא פשוט קמה ועזבה ונסעה לסן פרנסיסקו כדי ללדת את התינוק בלי שאף אחד יידע, גם לא אני", אמר ג'נדלי בראיון שנים לאחר מכן.

סטיבן פול ג'ובס נולד ב-24 בפברואר 1955. שיבל מסרה את התינוק שלה לפול ולקלרה ג'ובס, זוג בן המעמד הבינוני שהתגורר בסן פרנסיסקו. פול, שגדל בחווה בוויסקונסין ולא סיים תיכון, התפרנס כגובה חובות, כמעקל וכמכונאי. קלרה עבדה במחלקת השכר של "וריאן אסוסיאייטס", אחת מחברות ההיי-טק הראשונות בסן פרנסיסקו. ג'ובס היה ילד חסר מנוחה. הוא תחב סיכות לשקע חשמלי, ונזקק לשטיפת קיבה אחרי ששתה רעל נמלים. הוא היה מתעורר מוקדם מאוד, והוריו קנו לו סוס נדנדה, פטיפון ותקליטים של ליטל ריצ'רד כדי שיעסיק את עצמו. "הוא היה ילד כל-כך קשה", סיפרה אמו לברנן שנים לאחר מכן, "שכשהגיע לגיל שנתיים כבר הרגשתי שטעינו, חשבתי להחזיר אותו". כמו הורים רבים אחרים דאז, בתוך זמן לא רב הושיבו פול וקלרה את בנם מול מכשיר שהיה אז חדש למדי - הטלוויזיה. הוא שתה בצמא כל מה שהציעה לו.

כשהיה ג'ובס בן שלוש, עברה המשפחה מסן פרנסיסקו למאונטיין ויו, עיר נעדרת ברק ועתירת שיכונים ומטעי משמש מדרום לפאלו אלטו. המעבר היה מתוזמן היטב: סטיב ניטע בעיבורה של תרבות המהנדסים שרק החלה ללבלב בעמק הסיליקון. למשפחת ג'ובס, עם זאת, לא היה הרבה קשר לעניין. פול ניסה לתקן מכוניות ישנות ולהתעסק בנדל"ן, אבל ההצלחה הכלכלית הייתה ממנו והלאה. כאשר אימוג'ן היל, המורה של ג'ובס בכיתה ד', שאלה את הכיתה "איזה דבר ביקום אתם לא מבינים?", התשובה של סטיב, כשהגיע תורו, הייתה מופת של שברון לב. "אני לא מבין", הוא אמר, "איך נעשינו פתאום עניים כל-כך".

ג'ובס ניחן בפה גדול ובקשב דל מכדי להיות תלמיד מוצלח. היל הצילה אותו מפני נשירה. "לקח לה בערך חודש לשים לב מה קורה איתי, ואז היא התחילה לשחד אותי בשביל שאלמד", הוא ייזכר מאוחר יותר. היל שילמה לסטיב בשטרות של חמישה דולרים מכיסה הפרטי כדי שיעשה שיעורי בית ויקרא. אמונתה ביכולותיו חיזקה אותו, והוא קפץ כיתה ונרשם היישר לחטיבת הביניים כריטנדן, שם לעגו לו עמיתיו ללימודים משום שהיה מאומץ. "מה קרה?", הם צחקו, "אימא שלך לא אהבה אותך?". שנים לאחר מכן, סיפרה ברנן, הוא היה נזכר בזה בכאב.

בגיל 11, ג'ובס הודיע להוריו שאין לו שום כוונה לחזור ללימודים. במקום שיאמרו לו שהוא כבר ילד גדול ושעליו להתגבר, פול וקלרה העבירו את המשפחה ללוס אלטוס, עיר מבוססת יותר לא הרחק משם. אלה היו השנים שבהן התגבש מה שמוכר לנו כיום בשם עמק הסיליקון. המטעים שוטחו זה מקרוב, ונדמה היה שעולם חדש ממשמש ובא, עולם שבו יכול אדם להנדס את עתידו. ג'ובס זכר את לוס אלטוס כמקום שתושביו כולם שהו במוסכיהם ושקדו על הרכבת טלוויזיות ומכשירי סטריאו מתוך ערכות שנשלחו בדואר. "יכולת להבין מה יש בתוך המוצר המוגמר ואיך הוא פועל", סיפר לימים. "ומה שאולי היה חשוב אפילו יותר הוא התחושה שאתה יכול לבנות בעצמך את כל הדברים שאתה רואה מסביבך בעולם".

כשהיה ג'ובס בן 14, אחד השכנים הפגיש בינו לבין נער מבוגר מעט יותר, סטיב ווזניאק. ווזניאק עסק אז בבניית לוח מחשב קטן, שאותו כינה "מחשב קרים סודה". "בדרך כלל היה ממש קשה לי להסביר לאנשים על מה בדיוק אני עובד", נזכר ווזניאק לימים, "אבל סטיב הבין את זה מיד". ווזניאק, המבוגר מג'ובס בחמש שנים, היה אז גיק במלוא מובן המילה: גדול מבחינה גופנית, מאותגר מבחינה חברתית ואובססיבי מבחינה טכנולוגית.

ג'ובס מעולם לא היה אדם מתוחכם מאוד מבחינה טכנית, אבל הוא ידע מספיק כדי להתלהב. הם השתעשעו יחד כדרך נערים, ובכלל זה השתטויות ומתיחות למיניהן; פעם תלו על בניין בית הספר שלט רחב מידות מסדינים שעליו צוירה אצבע משולשת אדירת ממדים. זמן לא רב לאחר מכן כבר הקדישו חלק ניכר מזמנם לעיסוק שלא זכה אז אפילו לשם של ממש: פון-פריקינג, אחת מצורות ההאקינג המוקדמות ביותר.

ווזניאק וג'ובס קראו מאמר בנושא ב"אסקווייר", הבינו איך לבנות קופסאות כחולות קטנות שחיקו את הצלילים שהפיקו מרכזיות טלפון - ואפשרו למשתמשים לבצע שיחות חוץ כאוות נפשם. האגדה מספרת שווזניאק השתמש באחת מהן כדי להתקשר לוותיקן; הוא חיקה מבטא גרמני והודיע ששמו הוא הנרי קיסינג'ר ושעליו לדבר עם האפיפיור. חנונים אחרים היו עוצרים כאן, אבל ג'ובס ראה כבר אז את הפוטנציאל המסחרי. הסטיבים מכרו את הקופסאות במעונות הקמפוס של ברקלי, קליפורניה, והרוויחו דמי כיס נאים בטרם זנחו את המיזם מחשש שייתפסו. לימים אמר ג'ובס כי בלי הקופסאות הכחולות הקטנות הללו, אפל לא הייתה קמה.

יום אחד אהיה מיליונר

ב-1972, כשהיה בן 17, פגש ג'ובס נערה בוהמית ירוקת עיניים. שמה כריסן ברנן, והיא למדה שנה מתחתיו בתיכון הומסטד. תוך זמן לא רב כבר היו בעיצומו של רומן נעורים סוער ורועש, ובכלל זה LSD בבית הספר ושיחות על "הצעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב. ג'ובס היה נער שקט ומצחיק, ביישן עד כדי כך שכריסן נדרשה ליזום את נשיקתם הראשונה. הוא היה מנגן לה בגיטרה בחדר השינה שלו, רכון מעל הכלי כמו בוב דילן, שאותו העריץ. מלכתחילה ידעה שנועד לגדולות. "כבר בפגישה הראשונה או השנייה שלנו הוא אמר לי שיום אחד הוא יהיה מיליונר, ואני האמנתי", אמרה.

בניגוד לווזניאק, שלא היה לו שום דחף לדחוק את גבולותיהם של חיי הגיק, ג'ובס ניחן בדחף לחפש. הוא צפה בסרטים אמנותיים וכתב שירה. הוא רדף שמלות ועשה המון סקס. הוא התנסה במניעת שינה, בצום ובסמים. "מה זה הדבר הזה שמצאתי במכונית שלך?", שאל פעם פול ג'ובס את בנו. סטיב אפילו לא ניסה להכחיש. "זאת מריחואנה, אבא", השיב. בקיץ שלאחר התיכון עזבו סטיב וכריסן את הבית ועברו לגור בבקתה בהרים מעל קופרטינו. ג'ובס היה נשאר ער בלילות ומקליד במכונת הכתיבה. הוא שכתב שירים של דילן כך שיתאימו למציאות האישית שלו ויביעו את דעתו עליה.

ג'ובס ידע שהוריו הבטיחו לאמו הביולוגית שישלחו אותו לקולג' והתייחס למחויבות הזו במלוא הרצינות. הוא עזב את כריסן ונרשם ללימודים בריד קולג', בית ספר פרטי באורגון שהתפרסם באווירתו ההיפית. הוא נשר מהלימודים כבר בתום הסמסטר הראשון. "אחרי חצי שנה לא יכולתי לראות מה הערך של כל זה", הוא נזכר. "לא היה לי מושג מה רציתי לעשות עם החיים שלי ולא חשבתי שהקולג' יעזור לי בזה. בינתיים סתם בזבזתי את הכסף שההורים שלי חסכו כל החיים".

ג'ובס הסתובב בקולג' עוד כחצי שנה והשתתף כשומע חופשי בקורס קליגרפיה. הוא חיפש קריירה, ובינתיים חיכה להארה. "לא היה לי חדר במעונות, אז ישנתי אצל חברים על הרצפה", הוא נזכר מאוחר יותר. "החזרתי בקבוקי קולה בחמישה סנטים כל אחד, דמי פיקדון, כדי לקנות אוכל, והייתי הולך עשרה קילומטרים לצד השני של העיר בכל יום ראשון בלילה כדי לאכול ארוחה טובה אחת בשבוע, במקדש הארי קרישנה. זה היה נהדר".

ג'ובס התחיל לראות עצמו כחלק משרידי האידיאליזם של שנות השישים. בקולג' התוודע ג'ובס לתורתו של נים קארולי באבא, גורו הודי שמשנתו זכתה לתפוצה רחבה בזכות רב המכר "להיות כאן עכשיו" של רם דאס, ולאחר שנשר החליט לצאת להודו. כשהגיע, התברר לו שהגורו מת זמן קצר לפני כן. ג'ובס גילח את שערו, יצא לטרקים בהימלאיה ובמשך חודש התגורר בבקתת בטון בת חדר אחד בחוות תפוחי אדמה. לנוכח העוני והסבל שבהם נתקל מעבר לים, זכה לתובנה ששמור לה מקום משמעותי בתהליך המצאתו העצמית מחדש, תנועה דקה אך משמעותית מן הרוחני אל המעשי: "זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן חשבתי שייתכן שתומס אדיסון עשה הרבה יותר בשביל לשפר את העולם מאשר קרל מרקס ונים קארולי באבא יחד".

התכחש לבתו עד לדי-אן-איי

סיפור לידתה של אפל ידוע עד כדי כך, שילדים קטנים כבר יודעים לדקלם אותו: ה-Homebrew Computer Club, ווזניאק וג'ובס, בונים את המחשב הראשון במוסך של ההורים וקוראים לחברה על שם חוות תפוחים באורגון - אגדה של עמק הסיליקון. חלוקת התפקידים באפל הייתה ברורה: ווזניאק היה הגאון הטכני, ג'ובס היה המוציא והמביא. ג'ובס דחק בווזניאק להשלים את הפרויקטים שלו, והוא עצמו השיג את החלקים הנחוצים, ובזול; הוא היה מרושש, ונזקק לכסף. מאוחר יותר סיפר שלמד כיצד לנהל משא ומתן כשצפה באביו מתמקח על חלפים לכלי רכב בחצרות גרוטאות.

המודל של ג'ובס לסטארט-אפ מצליח היה חברת משחקי הווידיאו אטארי, שבה עבד כשחסך כסף למסע להודו. לארי בריליאנט, שפגש את ג'ובס בהודו והפעיל לימים יוזמות פילנתרופיות שונות בעמק הסיליקון, זוכר ששאל את ג'ובס איך קורה שאידיאליסט כמוהו מקים חברה למטרות רווח. "זוכר איך בסיקסטיז אנשים היו מרימים אגרוף וקוראים 'כוח להמונים'?", הסביר לו ג'ובס. "טוב, זה מה שאני עושה עם אפל. אני בונה מחשבים אישיים במחיר שווה לכל נפש ודואג שיהיה אחד כזה על כל שולחן, לכל אחד. וככה אני נותן לאנשים כוח. הם לא צריכים להיעזר במעמד הכוהנים שמפעיל את המחשבים הגדולים - תהיה להם גישה עצמאית למידע. הם יכולים לגנוב אש מההר. זה יביא שינוי הרבה יותר גדול מאשר כל יוזמה פילנתרופית".

יש מקום לתהות עד כמה ג'ובס עצמו האמין ברטוריקה הזאת והאם ייתכן שמדובר בסך הכול בספין שיווקי מוצלח. כך או כך, השילוב בין אידיאליזם לטכנולוגיה התאים מאוד לזמנו: אפל המריאה. בגיל 24, ג'ובס היה שווה עשרה מיליון דולרים. שנה לאחר מכן - מאה מיליון. אפל הצליחה - וג'ובס השתנה. הוא נעשה רע מזג, מספרים חבריו, ויחסו לסובבים אותו הלך והידרדר. הוא חידש את קשריו עם ברנן, והשניים התגוררו יחד בבית שג'ובס שכר לא רחוק ממטה אפל.

אז, בשנת 1977, בדיוק בזמן שאפל התחילה להתרומם, ברנן נכנסה להריון - וג'ובס, בתגובה, הוציא אותה מחייו. הוא סירב לספק גם סיוע כספי, אך התנגד נמרצות לכך שתמסור את התינוקת לאימוץ ושלח את חבריו ללחוץ עליה שלא תפיל. לאחר שנולדה בתו, ליסה, ביקר אותה ג'ובס לעתים נדירות בלבד. ברנן, שעברה להתגורר בדירה שכורה משל עצמה, נזקקה לתמיכת שירותי הסעד. ג'ובס המשיך להתכחש לבתו עד שבדיקת די-אן-איי אישרה את אבהותו.

בעבודתו באפל הפגין ג'ובס התנהגות מרדנית על גבול ההרס העצמי. בשנות השמונים המוקדמות, לאחר שנתקל באבטיפוס של עכבר ושל אייקונים על מסך בביקור במרכז המחקר של זירוקס בפאלו-אלטו, השתכנע שיום יבוא וכל המחשבים יופעלו כך. אבל הוא לא הצליח לשכנע בכך את ההנהלה הבכירה של אפל, ולכן פשוט חטף צוות שעסק בפרויקט אחר והושיב את חבריו לעבוד על הרעיונות הכי טובים של זירוקס ושל אחרים, והוסיף עוד כמה משלו. התוצאה הייתה צוות צללים של עובדי אפל שפעלו מחוץ לבניין הראשי. המטרה שהוצבה להם הייתה ליצור את המקינטוש הראשון.

ג'ובס הנחית על צוות המקינטוש ציווי פשוט: לבנות את המכונה הכי מגניבה שתעלה על הדעת. בהתחלה, נדמה היה שכל יום צופן משבר חדש: הכונן לא עבד, התוכנה נדפקה. ג'ובס דחק בלי הפוגה בצוות של שמונה מתכנתים, שנדרשו לעבוד מבוקר עד לילה במשך חודשים. "היית עובד על משהו כל הלילה, ובבוקר הוא היה בא ומסתכל על זה ואומר, 'זה זבל'", נזכר קאפס, מתכנת המקינטוש. "הוא היה רוצה שתגן על העבודה שלך. אם הצלחת, עשית את שלך וסטיב כיבד אותך. אם לא, הוא היה מעיף אותך".

ג'ובס, שהיה חולה שליטה ידוע, דרש שכל פרט ופרט יפגין שלמות ומקוריות גם יחד. כשלא הצליח למצוא את הצבע המסוים שרצה עבור המק, דרש גוון מיוחד של בז', שנוצר בהזמנה. "החשיבות שהוא ייחס לצורה, לצליל, למתאר וליצירתיות לא הגיעו מחדרי ההנהלה", אומר בונו. "הם הגיעו מהגישה האנרכית של החוף המערבי, הגישה שמושלת במאה ה-21. לא הייתה לו שום כוונה לייצר דברים מכוערים שיכניסו כסף. השיעור הקפיטליסטי הגדול הוא שבתוך-תוכו, סטיב לא האמין שהלקוח צודק. בשורה התחתונה, הוא האמין שהוא זה שצודק, ודרש שהלקוח יכבד את התפיסה האסתטית המגובשת שלו גם אם לא זה מה שהוא ביקש".

מחנון לפלייבוי מטרוסקסואלי

השקתו של המחשב החדש, עם פרסומת "1984" המבריקה והאיקונית, שהציגה את המק ככלי של שחרור, הייתה ההזדמנות הראשונה של העולם לחזות בכישורי המופע של ג'ובס. המחשב עצמו היה להצלחה מסחררת: מכירות של יותר ממיליון יחידות, מהפכה בעולם המחשוב. אבל ג'ובס עצמו הלך ואיבד שליטה בחברה שיצר. עדיין היו לו אינסטינקטים של מתבגר - אבל מהר מאוד הוא גילה שאי-אפשר לנהל חברה מרשימת "פורצ'ן 500" כמו שמנהלים להקה במוסך של ההורים. ג'ובס גייס את ג'ון סקאלי, מנכ"ל פפסי, כדי שיסייע במלאכה, אבל לא הפגין שום יכולת להתחלק עמו בכוח. השניים התעמתו פעם אחר פעם, ומועצת המנהלים של אפל נדרשה לבחור בין המורד חם המזג לבין המבוגר האחראי. ג'ובס עף.

הנישול והפיטורים פגעו בג'ובס אנושות. הטראומה המכוננת של חייו הייתה מסירתו לאימוץ - והנה הוא נזרק גם ממשפחתו השנייה, החברה שהקים. "מה שעמד במוקד כל חיי הבוגרים נעלם. זה היה נורא", נזכר מאוחר יותר. חבר קרוב של ג'ובס אמר לי פעם שלדעתו, הדבר שהניע את סטיב היה הדחף המהותי להוכיח להוריו הביולוגיים שהוויתור עליו היה טעות. יהיו אשר יהיו הטעמים הפסיכולוגיים שבשורש העניין, ג'ובס היה הרוס. והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה צעיר, נאה, מפורסם, עשיר - ואבוד. במשך זמן-מה טייל באיטליה ודיבר על מחשבים פרטיים בברית המועצות. הוא גם איתר את אמו הביולוגית וגילה שהייתה לו אחות: הסופרת מונה סימפסון. העובדה שיש לו אחות אמנותית ומוכשרת שימחה אותו לאין שיעור, והשניים נעשו חברים קרובים. לזכותו ייאמר שניצל את הזמן הזה גם כדי להתקרב אל ליסה, בתו.

בתום שנה, פחות או יותר, כבר הייתה לג'ובס תוכנית קאמבק. הוא החליט להקים את מה שכינה "החברה המושלמת" ולהבטיח שאכן תהיה מושלמת מכל בחינה אפשרית, החל מהלוגו, שעוצב להפליא בידי פול ראנד, פרופסור לאמנות מאוניברסיטת ייל, וכלה במפעל שיהיה שיא השכלול ויפיק מחשבי-על שולחניים מהירים ונאים מאין כמותם, שיתייצבו בחזית הפלאים הטכנולוגיים. הצלחתה המסחררת של החברה - שאפילו שמה, NeXT, העיד על היומרות שמאחוריה - תהיה נקמה מתוקה במטומטמים שזרקו אותו מאפל. הוא כבר יראה להם מה זה.

אז הצטלבו דרכינו שוב. אשתי פגשה את מונה סימפסון במסגרת עבודתה במגזין ספרותי, והיא סיפרה לנו בשקט כיצד גילתה שג'ובס הוא אחיה. ב-1986, כשפרסמה סימפסון את הרומן "בכל מקום אחר", הכותב והעורך ג'ורג' פלימפטון ערך לכבודה מסיבה בדירתו שבאפר-איסט-סייד. המקום המה אנשי ספרות ניו יורקים, ולצדם גם סטיב ואמה של מונה, ג'ואן. לא ידעתי שג'ובס יהיה שם - למעשה, כשהוא ניגש בשקט והצטרף לשיחה שניהלתי עם כמה כותבים אחרים אפילו לא זיהיתי אותו. החנון בג'ינס שהכרתי בימי אפל המוקדמים נעלם. ג'ובס - בחליפה נאה ובתספורת עשויה היטב - נראה כמו פלייבוי מטרוסקסואלי, לא כמו גיק מחשבים. בהמשך הערב ראיתי נשים מבקשות את קרבתו, אף שהוא עצמו לא הבחין בזה, כמדומה. האיש ששמח ללכת ראש בראש עם בכירי המנכ"לים, נראה נבוך ונאלם ברגע שנדרש להתייצב מול ברייה מבעיתה כמו משורר.

ג'ובס הצליח ליצור ב-NeXT מחשב מרשים מאין כמוהו, ייחודי במראהו ובאיכותו - וכן במחירו, שהיה יקר מדי לשוק. אנשים שרכשו מחשבי NeXT משתפכים עליהם מאז ועד היום, וטוענים שמדובר במכונות היפות ביותר שנוצרו אי-פעם - אבל בעולם האמיתי אף אחד לא רוצה לשלם עשרת אלפים דולרים תמורת מכונה יפה.

מה הוא יגיד עכשיו

באביב 1994 הגעתי ל-NeXT כדי לראיין את ג'ובס. גם משרדי החברה היו מופת של שלמות, ובכלל זה גרם מדרגות עשוי זכוכית פרי תכנונו של הארכיטקט המהולל איו מינג פיי. זה היה יום בהיר ושטוף שמש, ואוויר מלוח מן המפרץ מילא את הבניין - שהכניסה אליו הייתה חוויה מפחידה למדי, משום שנראה נטוש לגמרי. ג'ובס ואני נפגשנו בחדר הישיבות, שהלוח שבו כוסה קורי עכביש, פשוטו כמשמעו. הוא היה אז בן 39, מזוקן, רחב גרם וכפול סנטר, ולבש ג'ינס. אווירת "האזרח קיין" שררה בכול - האיש הדגול לשעבר, לבדו בטירה הגדולה והריקה.

עמק הסיליקון היה אז בעיצומו של שינוי. שנה קודם לכן, מתכנת מבריק מאוניברסיטת אילינוי, מארק אנדרסן, יצר את הדפדפן הראשון. מהפכת הדוט-קום כבר עמדה בפתח. כולם הרגישו שמשהו גדול עומד לקרות - משהו שג'ובס, נדמה, לא עמד לקחת בו שום חלק. הוא נותר מריר בכל הנוגע לאפל, וצבר מרירות לא פחותה כלפי יריבו הוותיק ביל גייטס, שכבר היה בדרכו להפוך לאדם העשיר בעולם, וזאת - למרבה האירוניה - הודות למערכת ההפעלה שמייקרוסופט עיצבה בהתבסס על זו של אפל.

ג'ובס אמר שמייקרוסופט "אבודה לגמרי" וטען שמעמדה בשוק פוגע בכל סיכוי לחדשנות ומעמיד את הכלכלה האמריקאית בסכנה. "הבעיה היא שאנשים לא מתקוממים נגד מייקרוסופט", אמר לי. כששאלתי איך הוא מרגיש באשר לעובדה שגייטס הופך לאיש החזק ביותר בתעשייה הודות לשימוש בגישה שהייתה מזוהה עם ג'ובס עצמו, הוא התפרץ: "העניין הוא לא להיות האיש הכי עשיר בבית הקברות. זאת לא המטרה. לפחות לא המטרה שלי". הקשבתי לו וחשבתי על אורסון ולס - גאון שיצר את מיטב יצירותיו עד שמלאו לו 25 ולקראת סוף הקריירה שלו נודע בעיקר בזכות שעשועונים ופרסומות ליין גרוע. כששאלתי את ג'ובס מה דעתו על ההשוואה, הוא השכיל להתבדח. "האמת היא שזה מחמיא לי מאוד", הוא אמר. "נשאר רק לבחור שעשועון".

הדבר הנפלא בג'ובס הוא שפשוט לא הייתה שום אפשרות לדעת מראש מתי יגיד פתאום משהו עמוק ונהדר. לקראת סוף הראיון שאלתי אותו איך הוא מרגיש כשהוא מסתובב בעולם ורואה מחשבי מק בכל מקום. "המקינטוש הוא כמו הרומן הנהדר הזה שהיה לך פעם - ויצאו ממנו עשרה מיליון ילדים", הוא אמר. "אתה רואה את הילדים שלך בעולם, וזה משמח אותך. שום דבר לא יגרום לך להתחרט על זה".

שני דברים סייעו לג'ובס לחולל מהפכה בחייו. האחד היה פגישה עם לורן פאוול, נערה גבוהה ובלונדינית מג'רזי, שלמדה לתואר שני במינהל עסקים ושמעה אותו נואם בסטנפורד אחרי שנזרק מאפל. הם נישאו ב-1991, בטקס בודהיסטי קטן בפארק יוסמיטי. נולדו להם שלושה ילדים. חבריו של ג'ובס הבחינו מיד שחיי המשפחה סייעו לו להתבגר. "ראיתי אותו יוצא ממסעדה בפאלו אלטו עם תינוק בידיים", אומר ג'ון פרי ברלו. "הוא היה אדם אחר. היה בו איזה פן מתוק. מהורהר".

הדבר השני היה חברה קטנה, פיקסאר שמה. ב-1986, חברת ההפקות שייסד ג'ורג' לוקאס חיפשה רוכש לחטיבה הגרפית שלה. היא עברה לידיו של ג'ובס בעבור חמישה מיליון דולרים בלבד, והוא מיהר להתיישב בכיסא המנכ"ל - והפך אותה לסטודיו לאנימציה. הוא חתם על הסכם הפצה עם דיסני ונתן לג'ון לאסטר, גאון אנימציה בראשית דרכו, את הכסף ואת החופש היצירתי שמעולם לא נתן לעובדיו באפל. לאחר שנים של הפסדים, לאסטר וצוותו יצרו את "צעצוע של סיפור". ב-1995, שבוע לאחר שהסרט יצא לאקרנים, הונפקה פיקסאר, וג'ובס מצא את עצמו עם 1.1 מיליארד דולרים במניות. פתאום הוא נראה שוב כמו גאון.

אפל, לעומת זאת, נאבקה על חייה. מועצת המנהלים מינתה מנכ"לים חסרי כישורים בזה אחר זה, ואלה דרדרו את החברה הדגולה משכבר אל פאתי התעשייה. ב-1996 ביליתי שם לא מעט זמן. כתבתי ל"רולינג סטון" על עלייתה ונפילתה של אפל, וג'ובס שוחח איתי טלפונית במשך שעות והסביר לי מה השתבש, לדעתו, ולמה. העובדה שבראש אפל ניצב איש מרובע כמו המנכ"ל דאז גיל אמליו, שבא מתעשיית המוליכים-למחצה, הייתה בגדר עלבון אישי עבור ג'ובס, שהתבונן על החברה כמו אב המביט בבנו האהוב אחוז בידיו של פדופיל.

ג'ובס בישל קאמבק. כמו רבים מהישגיו הגדולים האחרים, גם את זה עשה במהירות ובברוטליות. הוא הקסים את אמליו ואת מועצת המנהלים די הצורך כדי שירכשו את התוכנה של NeXT תמורת 400 מיליון דולרים וישתמשו בה כבסיס למערכת ההפעלה העתידית של אפל. הוא עצמו קיבל תפקיד של "יועץ לא פורמלי" לחברה. בתוך זמן לא רב אמליו כבר היה בחוץ, וג'ובס שוב בפנים.

זה היה הימור רציני. אפל כבר הייתה במצב כה חמור, שלא היה ברור אם בכלל ניתן לשקם אותה. אבל האסטרטגיה של ג'ובס הייתה פשוטה. ראשית, הוא הקפיא את ההחלטה הרת האסון של אפל לאפשר למחשבים אחרים להעתיק את מערכת ההפעלה של המקינטוש. אז ניגש במלוא הכבוד אל ביל גייטס וסגר עסקה שתאפשר לתוכנה של מייקרוסופט להמשיך לפעול על מחשבי מק. שלישית ואחרונה, הוא נתן למעצב המוכשר ג'ונתן אייב יד חופשית לתכנן מוצרים נפלאים. המחשב החדש לגמרי הראשון שלו, האיימק, היה פשוט, מובחן וקל לשימוש, וניחן גם ברוח המשחקית של המקינטוש הישן. הוא היה ללהיט כמעט בן רגע.

ג'ובס ראה עתיד ברור עבור אפל, והעתיד הזה לא היה שייך למחשבים האישיים לבדם. זה היה עתיד של תוכנה וחומרה מגניבות, כאלה שיאפשרו למשתמש גישה לתוכן מכל מיני סוגים, ובכלל זה מוזיקה וסרטים. האייפוד, שהושק בשנת 2001, היה צעד ראשון בכיוון הזה.

ואז הוא התחיל לנחור

פגשתי את ג'ובס שוב בנובמבר 2003, בערך בזמן שהשיק את גרסת וינדוז של אייטיונז - צעד שהפך אותו לאדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר בתעשיית המוזיקה. נתקלתי בו בלובי, במכנסיים קצרים ובירקנשטוק. נכנסנו לחדר הישיבות והוא התחיל לדבר, בעיקר על הכניסה לעולם המוזיקה. אייטיונז, מבחינת ג'ובס, הייתה דרך לעצור אנשים כמו מפעילי נאפסטר, כדי שלא יאפשרו למשתמשים לגנוב מוזיקה - וזאת באמצעות הקמתה של חנות המוזיקה הגדולה ביותר בעולם, שתבטיח כי כל שיר יהיה זמין מיידית, בקצות אצבעותיו של המשתמש.

שאלתי אותו על בוב דילן ועל המשמעות של המוזיקה שלו עבורו. "הוא היה הוגה ומשורר מאוד צלול", אמר ג'ובס. "הוא כתב על מה שהוא ראה וחשב. החומר המוקדם שלו היה ממש חד ומדויק. ככל שהוא התבגר, היית צריך להתחיל להתאמץ. אבל ברגע שעשית את זה, זה היה בהיר לגמרי". הוא דיבר על הימים שבהם יצר עם ווזניאק בוטלגים של דילן. הרגשתי שהוא מתחיל להיפתח מעט, אז שאלתי אם היו לו אי-פעם ספקות בענייני טכנולוגיה, ואם הוא חושב שאנחנו מרחיקים לכת בכל מה שנוגע לה: מחקר גנטי, שיבוט, דברים כאלה. הוא התבונן בי וגלגל עיניים. "אתה יודע מה?", הוא אמר. "אני מעדיף פשוט לדבר על מוזיקה. כל השאלות הגדולות האלה, זה פשוט...". הוא התחיל לנחור בקול.

הוא החווה אל הרשמקול שלי. "תכבה את זה", הורה לי. "אנחנו יכולים פשוט לדבר?". "בטח", אמרתי, וכיביתי. "פשוט ממש לא נוח לי לדבר על דברים כאלה. זה לא הקטע שלי", הוא אמר.

ככל שהתארכה השיחה, הרגשתי שאני יושב עם אדם אחר. פחות נחרץ, פחות בטוח בעצמו. הוא נראה רגוע במידה בלתי אופיינית ולא נחפז לסיים את הראיון. חשבתי על שאלה שתמיד רציתי לשאול אותו.

מאיפה מגיע הטאץ' הפשוט שלך לטכנולוגיה?

"פשוט?", תהה ג'ובס.

הפשטות של התכנון, זאת אומרת. אתה מבין איך אנשים משתמשים בטכנולוגיה, מבחינה אנושית. מאיפה זה בא?

"כשאתה אומר את זה ככה, זה נשמע כאילו כל החצר שלי מלאה פסלים של היו"ר מאו", אמר וצחק.

אני רציני.

"אני לא חושב שזה עניין כל-כך עמוק. אני חושב שרוב האנשים בעולם הטכנולוגיה לא שמים לב לעניין העיצוב. הם לא מבינים בזה, וזה לא מעניין אותם".

פתאום ניכר שהוא מאבד סבלנות, ושהזמן שלי אוזל.

יש דברים שאתה מתחרט עליהם?

"בטח".

מה למשל?

"דברים אישיים. דברים שקשורים למשפחה שלי". הנחתי שהוא מדבר על ליסה, אבל לא התעקשתי.

הרשומות שלי דלות למדי מכאן ואילך. אני כן זוכר אותו נשען לפנים, בקצה השולחן, ונועץ בי מבט נוקב. "אני חושב שהחיים זה משהו שקורה בחטף", אמר ונקש באצבע צרדה. "יש לנו כאן רק רגע, ואז אנחנו נעלמים". כשנפרדנו לשלום הוא התבונן בעיניי ארוכות. אני לא יודע מה ניסה לומר, אבל ניכר בו פן אנושי שלא ראיתי בו קודם. מה שהוא חלק איתי לא היה מחשבות מלאות ברק של איש חזון, אלא מחשבות של אדם. בן אנוש. חודש לאחר מכן אבחנו אצלו גידול סרטני בלבלב.

רוב מי שלוקה בסרטן בלבלב מת בתוך כמה חודשים. לג'ובס שוב היה מזל. הסרטן שלו היה גידול ניורואנדוקריני נדיר שלא התפשט במהירות. במקום לחשוש מפני המוות, ג'ובס התייחס אליו ככלי שיסייע לו לחשיבה צלולה יותר. "הידיעה שבקרוב אמות היא הכלי הכי חשוב שקיבלתי כדי להכריע בעניינים הגדולים בחיים", אמר בנאומו המפורסם בסטנפורד. "כי כמעט הכול - הציפיות החיצוניות, הגאווה, הפחד מפני הבושה או הכישלון - כל הדברים האלה נעלמים לנוכח פני המוות, ונשארים רק הדברים החשובים".

כדרכו, ג'ובס מצא נחמה בעבודה. שניים מהמוצרים החדשנים והמצליחים ביותר של אפל - האייפון והאייפד - הושקו לאחר שאובחנה מחלתו. ככל שמצבו החמיר, חייו הלכו והצטמצמו. הוא לא יצא בלילות, לא הגיע לקבל פרסים, לא נאם, לא ביקר במסיבות. תחת זאת נשאר בביתו בפאלו אלטו, בילה עם המשפחה ולמד כל מה שיכול היה על הסרטן - ועל דרכים לנצח אותו. "הוא ידע יותר מכל אונקולוג", אומר חברו הוותיק לארי בריליאנט, רופא בהכשרתו. הוא הרזה והרזה, ויצא לחופשה בת שישה חודשים מאפל לצורך השתלת כבד.

מצא את המגע האנושי

בשלהי השנה שעברה, ג'ובס התקשר אליי במפתיע ושאל אם נוכל לעשות עוד כתבה יחד. הקול שלו נשמע שונה: לא רק חלש ורך יותר, אלא גם סקרן יותר. הוא שאל אותי, לראשונה, על הילדים שלי. לא היה לי מושג שהוא בכלל ידע שיש לי ילדים. גם אחרים שמו לב לשינוי. הוא כבר לא נראה יהיר כל-כך, והוא הקדיש זמן והפגין חמלה לסבל של אחרים. כאשר בנו בן ה-24 של בריליאנט אובחן כחולה בסרטן שהתגלה כקטלני, סיפר בריליאנט, ג'ובס הפך ל"אח הסרטן" שלו. הוא ערך גליונות אלקטרוניים שפירטו את היתרונות והחסרונות של רופאים שונים כדי לסייע לו להחליט אצל מי לבקר. "בכל פעם שהוא נעשה מדוכא", נזכר בריליאנט, "סטיב התקשר לעודד אותו".

בינואר 2010 הגיע ג'ובס להשקה של האייפד יחד עם משפחתו, ובכלל זה אשתו לורן ואחותו מונה. כשעמד על הבמה הוא נראה רזה, שברירי ואמיץ. הוא היה כחוש ולחייו היו שקועות. בתום המצגת הוא לבש סווטשרט שחור וניגש לאזור ההדגמות, לדבר עם אנשי התקשורת. הגעתי לומר שלום, והוא התבונן בי בעיניים מזוגגות - עיניים רחוקות, לא ממוקדות, של איש זקן - ואמר: "מה אתה חושב על האייפד?". אני לא בטוח שזיהה אותי, וניכר שקשה לו לנהל שיחה. אנשי יחסי הציבור של אפל לקחו אותו משם תוך זמן לא רב, ומעולם לא דיברנו שוב.

מצבו של ג'ובס המשיך להידרדר. בריליאנט הרבה לבקר בביתו. בימים טובים היו יורדים העירה לשתות מילקשייק. זה היה הדבר היחיד שהצליח ג'ובס להכניס לפה. לא פעם היה מחובר לעירוי. לפעמים, כשהשיחה פנתה בכיוונים קודרים מדי, בריליאנט - איש בעל גוף - היה נכנס למיטה לצד ג'ובס ומחבק אותו. בריליאנט מספר שג'ובס ניצב על סף מוות פעמיים במשך הקיץ. "הוא קיבץ את המשפחה סביבו כדי להיפרד". הוא אמנם הצליח לשרוד את שתי הפעמים הללו, אבל הכיוון היה ברור. רק אנשים מעטים הורשו לראותו בימיו האחרונים - נוסף על המשפחה הקרובה, ברשימה היו ד"ר דין אורניש, חבר קרוב, וג'ון דור, איש הון-סיכון. בריליאנט פגש בו בפעם האחרונה שבועיים לפני מותו. בחדרו של ג'ובס היו שתי תמונות של הגורו שמעולם לא פגש, נים קארולי באבא, לצד הספר "נס אהבה", שקיבץ דרשות של הבאבא. אף שהיה רזה עד להבעית, מספר בריליאנט, ג'ובס היה "אופטימי להפליא" והאמין שישרוד, ושהטיפול החדש שהתחיל לעבור יאריך את חייו. "כשעזבתי", בריליאנט מספר, "לא הרגשתי שאנחנו ממש נפרדים".

ג'ובס מת בביתו ביום רביעי, 5 באוקטובר. בני משפחתו היו איתו. הוא היה בן 56. הוא תמיד ידע שלא יזכה להזדקן, אבל התקרב לכך יותר מששיער אי-פעם. בשנים הנוספות - הוא כינה אותן "הזמן השאול" - הוא השתמש כדי להשלים את המסע הרוחני שהחל כשהיה ילד, במטעי המשמשים של עמק הסיליקון. ג'ובס ייחקק ודאי כאיש שהביא את המגע האנושי להתקנים הדיגיטליים. אלא שייתכן שהישגו הגדול ביותר, ובוודאי התובעני ביותר, היה להביא את המגע האנושי לסטיב ג'ובס.