סמיכות חשודה

1. כבר ב-1734, בפרשת זנגר, קבע בית המשפט העליון בארה"ב כי האמת היא הגנה מוחלטת בפני תביעות דיבה. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית משנת 1791 קיבע, בין השאר, את חופש הדיבור ואת חופש העיתונות, ופסיקה מאוחרת יותר הבהירה כי עובדי ציבור יוכלו לזכות בתביעת דיבה רק אם למפרסם הייתה כוונה פלילית או ידע שהמידע כוזב.

בישראל, כ-220 שנה לאחר פרשת זנגר, קבע בית המשפט העליון בעניין "קול העם" כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד במשפט בישראל, והוא נדחה רק כשיש ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס מוגן אחר.

במקרים רבים, שבהם סבר אדם כי פרסום פגע בו, הוא דרש ולעתים קיבל התנצלות בכלי התקשורת שבו פורסם המידע על אודותיו. במקרים אחרים היו פניות לבית המשפט לפי חוק איסור לשון הרע.

חוק זה מגן על כבודו ושמו הטוב של אדם בכך שהוא קובע כי פרסום יכול שיהווה עוולה אזרחית המזכה בפיצויי נזיקין, ולפעמים אף עבירה פלילית שעונש מאסר בצדה. תביעות דיבה הוגשו ומוגשות בישראל במינונים סבירים, חלקן מתקבלות, חלקן נדחות, וחלקן נסגרות בהליכי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.

הפסיקה המאוזנת והגישה האחראית בדרך-כלל של כלי התקשורת הביאו עם הזמן לשווי-משקל הוגן בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מצד אחד, לבין השמירה על הפרטיות וזכותו של אדם לשמו הטוב מצד שני.

2. איזון זה עומד להיות מופר במאמץ משותף של חברי כנסת מהימין, מהליכוד ומקדימה, הפועלים להעביר הצעה לתיקון חוק לשון הרע, שכבר אישרו אותה בוועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה. לפי ההצעה יוגדל סכום הפיצויים בתביעות לשון הרע, ללא צורך בהוכחת נזק, מ-50 אלף שקל ל-300-500 אלף שקל, ובתנאים מסוימים גם עד ל-1.5 מיליון שקל.

מטרת הצעת החוק ברורה - להרתיע את אמצעי התקשורת מפני פרסום תחקירים מביכים. ייתכן כי תזמונה אינו מנותק מסדרת תחקירים שנערכה באחרונה לגבי ראש הממשלה ולגבי בכירים אחרים בממשל ובסקטור ההוני. אין כל ממצא אמפירי המעלה כי בישראל פרסומים כוזבים הם לחם חוקה של התקשורת, וכי אין די בחוק הקיים להבטיח כי המידע הנחשף לציבור הוא בדרך-כלל נכון.

כלי התקשורת, שגם כיום ממעיטים בפרסום תחקירים מחשש לחיכוך עם פוליטיקאים ובעלי הון, ימעיטו בכך עוד יותר, לשמחת אלה שתחקירים עלולים לחשוף את מעשיהם.

נגד הצעה קיצונית זו טענו לא רק נציגי העיתונות בדיון בכנסת, אלא אף נציגי משרד המשפטים, שהבהירו כי תוצאת החוק עלולה להביא למידור הציבור ממידע שיש בו עניין ציבורי, או להתמוטטות כלי תקשורת.

אחד הסעיפים הבעייתיים בהצעת החוק הוא הדרישה לפרסום תגובה מלאה כלשונה, כך שבדרך של אי-מתן תגובה יכול נשוא תחקיר עיתונאי למנוע את פרסומו. בהצעה אין מגבלות על אורך התגובה שחובה לפרסמה, והקביעה כי יש לפרסמה כלשונה עלולה להביא את כלי התקשורת להיתבע על דיבה מצד מי שדווקא התגובה פוגעת בשמו הטוב.

כדאי להבהיר כי פגיעה באדם באמצעות טוקבקים יכולה, ככל הנראה, להביא לתביעה גם נגד בעל האתר בסכום מוגדל על-פי ההצעה, כיוון שאין אפשרות לתת תגובה למי שהותקף בטוקבק.

3. בעוד שההצעה שמטרתה להגביל פרסומים עיתונאיים עומדת לעבור הליכי אישור בכנסת, הסיכוי לאישורה של הצעת חוק מאזנת ל"מניעת שימוש לרעה בהליך משפטי" קטן בהרבה.

מדובר בהצעת חוק של חברי הכנסת שלי יחימוביץ', אורי אורבך וניצן הורוביץ, במתכונת חוקי SLAPP בארה"ב. שם הגיעו למסקנה כי תביעות רבות בעניינים ציבוריים מוגשות רק כדי להתיש את המפרסם ולמנוע מהציבור מידע, ולפיכך ניתנת אפשרות להסיר תביעות כאלה על הסף - ללא הליך משפטי ארוך ויקר.

ההליך המשפטי יתקיים רק אם נשוא הפרסום יוכיח כי המפרסם הנתבע התכוון לגרום לו נזק, וכי לתביעתו יש סיכוי. על-פי הצעת החוק הישראלית יוכל בית המשפט למחוק תובענה המוגשת נגד מי שפרסם עניין הנדון בתקשורת או המצוי בהליך חקיקתי, מינהלי או שיפוטי.

בית המשפט ייעתר לבקשת המחיקה אם התובענה עלולה לפגוע בהליך הדמוקרטי, סיכויי ההצלחה שלה אינם גבוהים, והעניין הציבורי בפרסום עולה על העניין הציבורי שבהמשך ההליך השיפוטי.

4. פרסומים בכלי התקשורת הם ערובה יחידה במקרים רבים לשמירת נורמות על-ידי אנשי ציבור ובעלי הון. גם כיום עומדת התקשורת בפני בעיות רבות בחשיפת מידע ובפרסומו, משום שכל כלי התקשורת המשמעותיים, כתובים כאלקטרוניים, נמצאים בשליטת בעלי הון או פוליטיקאים, במישרין או בעקיפין.

קבלת הצעת החוק, שמשמעותה איום כלכלי ממשי על המפרסמים, תפגע פגיעה אנושה בזכות הציבור לדעת. זו חולייה נוספת בשרשרת החקיקה של השנים האחרונות המשנה את פניה של מדינת ישראל ומערערת את היסודות הדמוקרטיים שעליהם הוקמה.

הכותב הוא עורך דין ונציב מס הכנסה לשעבר.