יצירות האמנות על קירות בית השגריר האמריקני בהרצליה בערו עדכניות והקפדה. עיני הקהל שהגיע להרמת כוסית נמשכו לצילום חד של הצלם אסף עברון, המציג עגלת סופר ישנה עמוסה בכאוטיות שאריות מתכת, גופי מחשב מתים וחוטים נשרכים. על קיר אחר בסלון ריצדו בצבע עז פחי זבל ענקיים וצהובים, כשלצדם מכונית ואופנוע בכחול של הציירת אפרת גל-נור. רוח חדשה ומסעירה מרעידה את בית השגריר. דן שפירו וג'ולי פישר, השגריר האמריקני הצעיר ואשתו, שהגיעו לארץ רק לפני כמה חודשים מוושינגטון, מציגים בסלון שלהם אוסף עשוי היטב של מיטב האמנים הצעירים הישראלים.
האחראית על בחירת העבודות ותלייתן היא האוצרת הפרטית קרן בר-גיל. בשמלה לבנה וכוס יין בידה היא מספרת כיצד הגיעה אשת השגריר יחד עם מנהלת תחום האמנות במחלקת המדינה האמריקנית לביתה, ובחרו את העבודות היישר מהקירות הפרטיים שלה.
בשנים האחרונות הפכה בר-גיל, 39, ליועצת האמנות המודרנית המבוקשת בארץ. היא מייצגת אמנים צעירים נבחרים כמו אוהד מטלון, בעז אהרונוביץ', יאיר ברק, יפעת בצלאל ושירה זלוור. היא מוכרת פרטי אמנות לקניינים ולאספנים, מייעצת לאנשים מה ומתי לרכוש, אוצרת תערוכות, וגם מלווה את לקוחותיה בסיורי גלריות וביקורי סטודיו אישיים.
את הכול היא מנהלת מביתה, שאותו הפכה למיצג של הטעם האישי שלה, ושאליו היא מכניסה את כל האמנים, הקניינים, האספנים והסוחרים, כדי לבחור ולדבר על אמנות. הבית מלא בעבודות מקוריות של אמנות עכשווית, צילומים במהדורות מוגבלות, פסלים ופריטים שהוצגו במוזיאונים בארץ ובעולם.
- אפשר לחיות ככה?
"זה לא בית פתוח 24/7. רוב הזמן אנחנו כאן רק המשפחה. פעם בחצי שנה אני עושה אירוע, שאני קוראת לו 'סלון'. מזמינה אנשים מעולם האמנות ומציגה את האוסף שלי. לקראת האירוע אני מורידה את כל מה שתלוי בכל הבית, ומעלה עבודות חדשות. התחלתי את המסורת הזו כשבעלי רן ואני חזרנו לארץ מבריטניה, אחרי כמה שנים שגרנו שם. את הסלון הראשון ערכתי בבית הקודם, שהיו בו תקרות נמוכות וחללים קטנים, ובכל זאת, כל מי שביקר שם ואהב את האופן שבו אני מציגה אמנות, אמר לי שאני חייבת לפתוח את הבית, וכך זה התחיל. זו לא המצאה שלי. הסלונים הללו התחילו לפני כמה שנים באירופה עם משבר הנדל"ן. אנשים מעולם האמנות התחילו להשתמש בבתים הפרטיים כגלריה, ופתחו בתים בז'נבה, לונדון וניו יורק.
"אני מאמינה שככה אפשר לראות את האמנות בבית, לא בקובייה לבנה של גלריה - מקום שלפעמים מאיים על חלק מן האנשים, ואחת הסיבות המרכזיות לכך שאני מוכרת אמנות בצורה הזו היא האג'נדה שלי. גלריות נאלצות לקחת מהאמנים עמלה של 50%, וכאן אני מצליחה למכור בעמלה של 10%-25%, ושאר הכסף הולך לאמנים".
- ומרוויחים מזה?
"כן, כי אמנים עוזבים את הגלריות ובאים למכור אצל מתווכים מהסוג שלי, ואני מוכרת הרבה יחסית. בארץ קשה לאמנים למכור, הם מחפשים את כל ערוצי המכירה ורבים פונים אליי, כולל אמנים ותיקים ואמנים ישראלים שעובדים בחו"ל. יש הרבה אמנים טובים שגילו שהם לא צריכים את הגלריות יותר, כי בחלק מהן יש גם סדרי עדיפויות. אלה יעשו הכול כדי לקדם שניים-שלושה אמנים בולטים שמיוצגים על ידן, ועם השאר לא יקרה כלום".
אמנות שמזעזעת
בר-גיל הגיעה לייעוץ ומסחר באמנות כקריירה שנייה. אחרי כמה שנים בתור עורכת דין בתל אביב בתחום הקניין הרוחני הבינה שהתחום הזה, מרובה העימותים, אינו מתאים לה. רילוקיישן של בעלה לחברת הייעוץ מקינזי בלונדון אפשר לה לבחור כיוון אחר. למרות היעדר רקע בתחום האמנות, היא הצליחה להתקבל ללימודים במוסד הנחשב ללימודי היסטוריה של האמנות, ה-Courtauld Institute of Art בלונדון, ולקראת סוף הלימודים שם ילדה את שני ילדיה הראשונים, תאומים. כעבור זמן קצר ילדה את בנה השלישי, ונשאבה במהירות לתוך חיי האמהות.
"גיליתי שבלונדון יש הרבה נשים ישראליות, נשואות לאנשי עסקים, נשים חכמות, שהייתה להן קריירה בארץ, ושם הן משועממות ומחפשות מה לעשות. אחרי הלימודים לא מצאתי עבודה בתחום האמנות, אז התחלתי להעביר בבית קורסי בישול ואפייה. פעם אחת, בסוף סדנת הבישול, קבוצה של נשים סיפרה שהן היו בביקור בגלריה של סאצ'י, שנפתחה אז ברעש גדול והציגה אמנות מהז'אנר של 'שוק ארט', אמנות שמזעזעת, שמותירה הלם, מעוררת תגובות מאוד חריפות אצל הצופה. הן דיברו על מה שראו שם, ושמתי לב שהן לא מבינות הרבה. התחלתי להסביר להן על המגמה הזאת, והן הציעו שאקח אותן לסיור ואסביר להן קצת על ההיסטוריה של האמנות".
בר-גיל החלה להעביר סיורים בגלריות ובמוזיאונים לישראלים שחיים ומבקרים בלונדון, והתמקדה באמנות מודרנית. מתוך הסיורים האלה צמחה היכרות עם סיגליה חפץ, אשתו של שגריר ישראל בבריטניה אז, צבי חפץ, שהולידה את התערוכה הראשונה שלה בבית השגריר.
"עשיתי הכול באותה התערוכה, החל מהרכבת רשימות האמנים והמוזמנים, דרך שיווק האירוע, ועד ניקוי הרצפה לפני שהאורחים הגיעו. שם סגרתי את שתי העסקאות הראשונות שלי: תערוכת יחיד לאמן אייל ששון בגלריה בריטית, והעסקה השנייה, שבה אני מאוד גאה עד היום, רכישת רישום של האמנית יפעת בצלאל על ידי מוזיאון ויקטוריה ואלברט. זו הייתה הפעם הראשונה שאמנית ישראלית נכנסה לאוסף החשוב הזה. הם שילמו אז 1,000 פאונד על אינטרפרטציה שהיא עשתה לעליסה בארץ הפלאות, כיוון שאצלם באוסף מחזיקים את הרישומים המקוריים של הספר הזה. הרווחתי רק כמה גרושים, אבל הייתי בעננים".
- האהבה לאמנות תמיד הייתה שם?
"מהבית. אימא שלי הייתה אספנית אמנות. גדלתי בבית שבו הולכים לגלריות ומוזיאונים. בילדותי אימא שלי קנתה עבודה מלאה ניקל, כשעבודותיה עלו בסביבות 2,000 דולר, ואני ממש זוכרת את תהליך הבחירה. ניקל הביאה אלינו כמה עבודות שאימא שלי התלבטה ביניהן, ואחרי כמה ימים התקשרה וצעקה עליי בטלפון שנחליט כבר. העבודה הזו שווה היום 20 אלף דולר".
האוסף של רהב לא עקבי
- איך העברת את העסק מלונדון לישראל?
"אחרי האירוע בבית השגריר התחילו לפנות אליי אנשים שאייעץ להם בתליית עבודות אמנות בבתיהם. בינתיים הגדלתי גם את כמות הסיורים, והפעילות הפכה לעסק מצליח. ב-2006 חזרנו ארצה והתחלתי להיפגש עם אנשים כאן, כדי לקשר אותם עם אספנים בריטים. במקביל המשכתי להדריך קבוצות בארץ, לקחת אנשים לגלריות פרטיות, לאספנים שמוכנים לתת הצצה, לגלריות ולתערוכות. לקחתי את אחת הקבוצות שלי לאוסף שרני רהב מחזיק במשרד שלו, והיה סיור מרתק. הוא עבר איתנו ודיבר על היצירות, מה הוא הכי אוהב ועל מה הוא מתחרט".
- מה את חושבת על האוסף שלו?
"אני חושבת שחלק מהאוסף שלו מורכב מעבודות ממש טובות, כמו הסדרה של עדי נס, עם צילום החייל שמרים רובה במים ומסביבו אחווה גברית זוהרת. לרהב הייתה עין מאוד טובה והוא זיהה את נס עוד בתחילת הדרך. אבל לצד העבודה הזו, יש באוסף דברים מוזרים, כמו יצירה של שרה נתניהו, איזה מיצג עם טלפון, משהו לא ברור. האוסף שלו לא עקבי, כנראה בגלל הקשרים הפוליטיים והחבריים שלו. הוא מציג עבודות שנקנו משיקולים לא אמנותיים".
- גם עבודות של עליזה אולמרט נמצאות באוספים מובילים. מה את חושבת עליהן?
"ראיתי את סדרת יצירות שברי קליפות הביצים וסיכות הביטחון. אני לא חושבת שהיא אמנית טובה. מצד אחד, יש רגישות בעבודות שלה, הפריכות והשבירות של הביצה. מצד שני, יש משהו לעוס מדי, העבודה לא אניגמטית, כי העבודות שלה לא משאירות מקום לצופה".
- את לא מרגישה שיש הרבה פוזה בתחום הזה? וגם לא מעט שרלטנות?
"מסתובבים הרבה אנשים שלא למדו אמנות יום בחייהם, גם מצד הסוחרים וגם מצד הרוכשים, ולמען האמת, כדי להיות גלריסט לא צריך ללמוד אמנות. יש גם הרבה אנשים שמשפיעים בתחום הזה על דעת הקהל, לא בגלל שיש להם ידע באמנות, אלא בגלל העמדה שלהם בשוק הישראלי, בגלל הכסף והקשרים וחוג החברים.
"יש היום אמנים ממוצעים שנמצאים בקדמת הבמה, וממש לא בזכות איכותן של העבודות. מצד שני, הרי אין תשובה אחת למי קובע ומי מציב את הטרנד. הרבה פעמים, אספן עם כסף וחוג ידידים גדול קונה משהו שיפה בעיניו ושהוא אוהב, וכך הוא משפיע על כל הסובבים אותו ויוצר באזז סביב אמן. זה לא בהכרח קשור לאיכות של העבודות".
- איך יודעים אילו אמנים צעירים יצליחו?
"אמנים טוטליים הם אמנים שיצליחו. סיגלית לנדאו, לדוגמה, היא כזאת. האמנות שלה במקום הראשון. קל לזהות אמנים טוטליים, בהרבה מהמקרים חיי המשפחה שלהם אפילו לא במקום הראשון. אני יכולה לספר לך על אמנית שאני מכירה, שהציגה במוזיאון ישראל, והתקציב למיצג שלה היה 3,000 שקל. היא לא קיבלה שום תשלום או הכנסה על המיצג, והיא הלכה והוציאה מכיסה עוד 12 אלף שקל כדי שהמיצג יעמוד לשביעות רצונה. לא מדובר בכסף שיש לה, אלא בגירעון מטורף. אצל האמנים האלה הכסף אינו קריטריון לכלום".
- בלי יכולת שיווק, יהיה בלתי אפשרי לאמנים לפרוץ?
"בהחלט. יש אמנים שהם חסרי יכולת, ויש אמנים שהם אשפים בשיווק וזה מאוד תורם". בשנים האחרונות מגוון אירועי התרמה, דוגמת האירוע השנתי של בנק הפועלים והוועד למלחמה באיידס, מתיימרים להוות פלטפורמה לחשיפה לאמנים צעירים, וזירת מכירה לוותיקים.
"אני לא אוהבת את האירועים האלה, כי לדעתי הם מנצלים את האמנים. כאשר עושים אירוע של התרמה, דבר ראשון פונים לאמנים ומבקשים מהם לתרום עבודות. משתמשים ביצירות כדי לגייס תרומות, אבל האמנים, שבעצמם נזקקים, לא רואים מזה כסף.
"באירוע של בנק הפועלים, עד לפני שנה או שנתיים, האמנים לא קיבלו כלום. כתוצאה מזה הם נתנו את העבודות ששכבו אצלם ולא הצליחו למכור, כלומר עבודות בינוניות, כך שהמכירה הייתה בזול. היום האמנים התעוררו קצת ודורשים עמלות יותר סבירות. באירוע של בנק הפועלים תמיד ידאגו שתהיה עבודת אמנות נחשבת, אולי של ציבי גבע או של יוצר מוכר אחר, והשאר זה אמנים שאף אחד לא שמע עליהם. אני חושבת שבשנה האחרונה האמנים לא הסכימו יותר, ובאמת הם קיבלו 25% מהמכירה, שזה גם מעט".
- אוהד מטלון הוא אמן שערך עבודתיו עלה מאוד בשנים האחרונות.
"אוהד מטלון הוא צלם, שממציא עצמו בכל פעם מחדש ועבודותיו זוכות להרבה תהודה ותשומת לב. אני יכולה להגיד שהיום כולם קונים אותו. יגאל אהובי קנה עבודה שלו. מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, רני רהב, אוסף שפילמן וגיא פינס, כולם הוסיפו מטלון לאוסף שלהם. אמן צעיר ומבטיח נוסף הוא בן הגרי, שהציג תערוכת יחיד בגלריית רוזנפלד ונקנה לאחרונה על ידי אספנים רבים, כמו דורון סבג, ושוב, המוזיאונים הגדולים רכשו אותו. אמנית נוספת היא שירה זלוור, שמוכרת את הפסלים שלה סביב ה-1,000 דולר לעבודה. עבודותיה נמצאות באוסף של עדי קייזמן, יגאל אהובי, זאב הולצמן קנה אותה וגם יעל טבת, ואמרו לי שרני רהב מחפש לרכוש עבודות שלה".
- מה את אומרת למי שמבקש שתבחרי עבורו עבודה שתתאים לריהוט או לצבע מסוים?
"אני מנסה להסביר שיש הבדל בין אמנות לבין שטיח או ספה. את הריהוט בבית אדם לא רואה בשלב כלשהו, הוא הופך לרקע. יצירת אמנות צריכה לעורר מחשבה או חיוך, ואם אחרי חצי שנה היא משאירה אותך אדיש, סימן שלא היית צריך לקנות אותה מלכתחילה, או שצריך להחליף לה מקום".
- למי עזרת לאחרונה להציב אמנות בבית?
"אני עובדת עכשיו על התערוכה הבאה בבית השגריר האמריקאי. הם הולכים על תמה של ילדות. יצאה הנחיה בכל מחלקת המדינה האמריקאית, שכל השגרירויות ברחבי העולם צריכות לשלב יצירות מקומיות. יעצתי גם לשגריר האוסטרלי בישראל, אמנם לא עבדתי להם על הבית, אבל הוא קנה ממני עבודה של יפעת בצלאל.
"עבדתי גם על הבית של רועי ורמוס ברמת השרון, הבית של ליסה שילוח, המפיקה של 'אחד נגד 100' ובת זוגו של יוסי עוזרד. יש להם אוסף של למעלה מ-150 עבודות, חלקן במשרדים וחלקן בבית, והם מאוד אוהבים לקנות אמנות ישראלית עכשווית.
"גם לניצן וגד סומך אני מייעצת. לניצן יש טעם מאוד מגובש, רק ציירים, והיא בנתה אוסף יפה של גידי רובין, שהוא צייר והנכד של רובין המפורסם, וגם ציורים של מאיה גולד. לא כל מה שהיא רוכשת היא תולה, כי ככה זה אצל אספנים אמיתיים, הם לא קונים בשביל קיר.
"גיא פינס, גם הוא לקוח, רכש את אוהד מטלון בשלב מוקדם יחסית, לפני יותר משלוש שנים, כשהמחירים שלו היו נמוכים מהיום. לאשתו של פינס, רותי רודנר, יש טביעת עין טובה לאמנים בשלב מוקדם, וחוץ מזה אפשר לומר על שניהם שיש להם טעם עדכני והם קובעי טעם".
- מה דעתך על האגף החדש במוזיאון תל אביב?
"הייתי בערב הגאלה, ומעבר לכך שהמוזיאון יפהפה ומציג אמנות בצורה נכונה ומחמיאה, מאוד חרה לי שלא הזמינו את האמנים, חוץ ממיכל רובנר".
- מה חשבת על התפרצות האמנים למוזיאון בימי המחאה?
"אני מאמינה שהם צודקים, וגם חושבת שהדיווח שהם התפרצו למוזיאון היה לא לגמרי מדויק. היה להם חם, ולכן הם נכנסו פנימה והתיישבו על הרצפה כמחאה. אני בהחלט מאמינה שהחלק של האמנים בקהילת מקבלי ההחלטות הוא קטן, והם צריכים להיות יותר משפיעים".
- את מחוברת באופן עמוק לאליטות, לאנשים בעלי הון, ומהצד השני את מדברת כל הזמן על ההזדהות עם האמנים ועם המצוקות שלהם. איפה את בין העולמות האלה?
"אני עם האמנים. אמנים בישראל מתפרנסים בקושי, ואני מרגישה שהבית שלי ואיך שאני מציגה את העבודות שלהם, מאפשר להם להרוויח יותר".
אמות המידה
- באמנות מודרנית, לפעמים נדמה שהכול עניין של גחמות. איך בוחרים?
"יש שלושה אלמנטים שהופכים עבודות אמנות למשהו חזק, ושלושתם חייבים להתקיים במקביל: העבודה צריכה להיות מעולה מההיבט הטכני, מהנה מבחינה ויזואלית ומאתגרת מחשבתית. אלו הן שלוש אמות המידה להתבוננות ראשונית על היצירה.
"אני מאוד מאמינה שיש סיפור מאחורי העבודות, ואמן צריך להיות מסוגל לנמק כל היבט של היצירה שלו. אם אמן לא יודע להשיב על שאלות בנוגע ליצירה שלו, זה אור אדום".
- אבל מי קובע את הטרנד, מה יצליח ומה לא?
"כשמסתכלים על אמנות, כל אחד צריך לשאול את עצמו בפשטות, אם הוא רואה משהו טוב או משהו לא טוב. לפעמים, עם הזמן והניסיון החושים וכושר הניתוח משתכללים. היום אני מסתכלת על אמנות ויודעת מיד אם זו עבודה טובה או לא, וזה דבר שקשה להסביר. אבל בין העבודה של האמן, כשהיא טובה, לבין המכירה שלה, יש עדיין מרחק מאוד גדול".
כתבות
ני"ע
