שחיתות של עשירים

באחרונה יצא לאור בארה"ב ספרו של לורנס לסיג, "אובדן הרפובליקה". לסיג, המלמד משפטים באוניברסיטת הרווארד, טוען כי שורש המשבר העמוק שבו נמצאת אמריקה, נעוץ ב"שחיתות המערכתית", שהשתלטה על הפוליטיקה. אין זו שחיתות עבריינית מהסוג של טובות-הנאה, קניית קולות ושיחוד אנשי ציבור. מקרים אלה, שהיו נפוצים בפוליטיקה האמריקנית בראשית המאה ה-20, מעטים בימינו, אף אם עדיין סנסציוניים.

השחיתות שעליה מצביע לסיג, מתבצעת כיום על-ידי עשירים, תאגידים ומוסדות פיננסיים, המשתלטים על תהליכי הבחירות לקונגרס, ובכספם מובילים להחלטות פוליטיות על-חשבון האינטרס הציבורי. הם מצליחים להשחית את המערכת, אף שבקונגרס משרתים לרוב "אנשים טובים... העובדים לקדם את מה שהם חושבים כראוי וכצודק".

לסיג מציג תמונה עגומה של מערכת פוליטית שבורה ופוליטיקאים התלויים בלוביסטים ובהון תאגידים, שבכוחם לעוות את רצון הציבור. הצורך המתמשך של הנשיא וחברי קונגרס, בגיוס כספים להבטחת בחירתם, מוביל לאובדן האמון בדמוקרטיה (רק 11% מהאמריקנים נותנים אמון בקונגרס), ואף פוגע בכלכלה הקפיטליסטית, על-ידי מניעת תחרות.

לטענתו, השחתת המערכת הפוליטית בארה"ב, החריפה לאחר שביהמ"ש העליון העניק באחרונה גיבוי קונסטיטוציוני לתרומות תאגידים, בטענה שהגבלתן פוגעת בערכי חופש הביטוי. ביהמ"ש קבע, כי הרחבת גבולות מושג השחיתות בחקיקה ובפסיקה, מקניית השפעה בכסף ל"ניגוד-אינטרסים", הובילה לפגיעה בחופש הביטוי, ליבת התיקון הראשון לחוקה. ביהמ"ש קבע גם, שתרומות עצמאיות ושל חברות "אינן מובילות לשחיתות או למראית-עין של שחיתות", וכי "אין הוכחה שמראית-עין של השפעה או נגישות (לפוליטיקאי) מובילה לאיבוד אמון הבוחר בדמוקרטיה".

לסיג גורס, כי זו הכרעה הרת-אסון שמחריפה את הנגע האמריקני, שבו הפוליטיקה עברה "מתלות בבוחרים לתלות במממנים", ומציע שינויים קונסטיטוציוניים-טכניים, שיהפכו את הבוחרים למממנים: כך שלבוחר תינתן הזכות להשתמש בכסף ציבורי - בצורת שוברי תרומה - לתמיכה במועמדים, תוך איסור על גיוס כספים גדולים.

שתדלנות מוגבלת

לסיג, שהפך השנה לגיבור אינטלקטואלי של המחאה נגד וול סטריט, ביקר בארץ ונפגש, בין היתר, עם אנשי מחאת האוהלים. הוא מסרב להיחשב לגיבור השמאל האמריקני, ומסתייג מחברו הנשיא אובמה, ומתלותו באנשי עסקים. לטענתו, ניתן לאחד בין הימין של "תנועת מסיבת התה" ל"שמאל" במאבק בשחיתות "הקפיטליזם של המקורבים", ש"הלאים את הכישלון" ו"הפריט את ההצלחה".

זאת, למרות הפערים העמוקים המפרידים בינם בסוגיות של תרבות, כלכלה וממשל. הרעיון של חיבור בין ימין לשמאל קיצוני, למיגור השחיתות בשם המוסר וניקיון הכפיים, בעייתי ופופוליסטי.

ניסיונות כאלו אפיינו בשנות ה-30 במאה שעברה את הרטוריקה של התנועות הפאשיסטיות, ובאירופה היום יש המבקשים לחבר, בשם גינוי השחיתות, לחיבורים מסוכנים בין ניאו-מרקסיסטים ל"ימין החדש".

אף שבישראל יש המבקשים למצוא מקבילה להשפעות ההון על השחתת השלטון בארה"ב, בחברה הסקטוריאלית הישראלית התזה של לסיג פחות רלבנטית. בעוד לסיג מתמקד בהשפעת ההון על השלטון דרך מערך התרומות לנבחרים, בישראל, גורמים רבים, אף ללא גישה להון, מהווים קבוצות השפעה ולחץ, שבכוחן להכריע תוצאות בחירות. קבלני הקולות בישראל חזקים ומשפיעים כמו אילי הון. גם כוחן של סמכויות דתיות, לאומיות וחמולתיות, גדול מכוחם של תאגידים וטייקונים בפוליטיקה.

בישראל יש גם כוח בידי איגודים מקצועיים. בעוד תופעת השתדלנות בקונגרס, היא חלק אינטגרלי מהפוליטיקה הפדרלית, בישראל תופעה זו מוגבלת, כפי שראינו בתמלוגי הגז והנפט. המרחק הפיזי והמנטלי מביתו של האמריקני הממוצע לוושינגטון עצום, בעוד הישראלי יכול להגיע בצעדה לכנסת.

אי-הנחת בגין השחיתות הפוליטית בישראל שונה מהותית מביקורת השחיתות של לסיג על הפוליטיקה בארה"ב. בעשורים האחרונים עברה ישראל תהליך מואץ של "הפרטה מוסרית", בכל תחומי החיים. מגמה שצמצמה את המכנה הערכי המשותף של הקולקטיב, כרסמה במעמד הפוליטיקה והפוליטיקאים, והחלישה מוסדות ודמויות מופת, שהיו מקובלות על הציבור. לכן, רוב השיח הקקופוני בסוגיות של מוסר וערכים מתועל בעיקר לערוץ משותף - רטוריקת השחיתות.

הכותב הוא ראש התוכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת ת"א