"חגיגת כדורגל אנגלי בלונדון". אין דבר כזה

אם אתם רוצים לחוות את זה הארד-קור, לראות את האוהדים האנגלים בדרכים, עזבו אתכם מהבירה: סעו צפונה. טפסו למנצ'סטר, ליברפול, בירמינגהאם

עצירה בתחנת רענון על כביש ה-M6, מרחק של פחות משעת נסיעה עד למנצ'סטר, מגלגלת את הז'יטונים בראשי כמו ממכונת משחק. הבנתי. פתאום הבנתי איך זה שצפון מערב אנגליה, מצמיחה גם את הכדורגלנים הגדולים ביותר וגם את האלופות הגאות ביותר, של העידן הישן (ליברפול) ושל עידן הכסף הגדול (מנצ'סטר יונייטד). זאת היתה רק אחת מאותן תחנות שירות: תחנת דלק, חנויות נוחות, קפה, המבורגר, שירותים - יש עשרות כאלה לאורך נתיב הנסיעה מלונדון לבירמינגהאם. עצרנו רק להפסקת שירותים קצרה שהצליחה ללמד אותי על הכדורגל האנגלי יותר מעשרות שנים של אהדה. המקום היה הומה אדם: חבורות חבורות, משפחות, זוגות או בודדים. כל אחד והקבוצה שלו, החולצה שלו. אוהדי אותה קבוצה מכירים לרוב זה את זה, מהנהנים לשלום, לפעמים שותים ביחד כוס קפה. גם זמנן של הבירות יגיע, אבל לא עכשיו, לפני המשחק, בפאב הקבוע שלהם.

יש כאן רוב מוחלט לאוהדי ליברפול. כל מי שהספיד את הקבוצה הזאת וחושב שהיא חיה על תהילת עברה בלבד, לא מבין על מה הוא מדבר: עשרות מהם ממלאים כל פינה במתחם הישיבה שבין בתי הקפה והמסעדות. אני מניח שהתמונה אינה שונה בכל תחנה אחרת על הדרך. יש בהם, בסקאוזרים, קסם מיוחד: הם לא סתם אוהדים, הם כנסיה, קהילה, משפחה. משהו שקשה להבחין בו בגרעין הקשה של אוהדי מנצ'סטר יונייטד שמוקפים לפחות בעשרים אלף תיירים בכל משחק בית, ומשהו שלא קיים כמעט אצל הקבוצות הלונדוניות. כבר 21 שנים שהקבוצה שלהם לא זוכה באליפות, ואפילו ממשחק הגמר הבלתי נשכח ההוא מול מילאן חלפו כבר שש וחצי שנים, והם עדיין כאן. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות לגביהם, אבל יש בהם אהבה, ויכול מאוד להיות שבסוף היא תנצח.

***

גם אוהדי היונייטד על הדרך צפונה, ואם אפשר לאפיין אותם על פי סוגי הרכב שבהם הם נוסעים, הרי שמדובר כבר מזמן במעמד הבינוני-גבוה: לא תתפסו אותם באיזו פורד סטיישן. אבל אפילו הם, המרופדים יותר כמעט מכל בחינה אפשרית, משמרים עדיין רוח של תשוקה למשחק, לקבוצה. אני כבר לא מדבר על כמה אוהדי בלקבורן שראיתי בדרך לליברפול, אוהדי מנצ'סטר סיטי שנסעו בכיוון ההפוך למשחק חוץ נגד ווסט ברומיץ' בבירמינגהאם, ועוד קבוצות שבקושי הצלחתי לזהות את חולצות המשחק שלהן, מהליגה השנייה. לא תראו את זה בלונדון, האמת - לא תראו את זה כמעט בשום מקום באירופה, למעט גרמניה אולי. צפון אנגליה היה ונשאר המקום שבו פועם ליבו של הכדורגל האנגלי.

אנא זכרו רק את המשפט הזה בפעם הבאה שמישהו יציע לכם "חגיגת כריסמס של כדורגל אנגלי בלונדון", כי אין דבר כזה "כדורגל אנגלי בלונדון".

שכרו רכב, תרגלו קצת נהיגה בצד ההפוך של הכביש, סעו לצפון אנגליה, אפילו לא למונומנטים כאולד טראפורד או אנפילד: בגודיסון פארק, וילה פארק, סיינט ג'יימס'ס פארק, שלא לדבר על אצטדיון ריבוק (בולטון) או ריברסייד סטדיום (מידלסבורו), יחשפו בפניכם את הנשמה של הכדורגל האנגלי תמורת 20-30 ליש"ט לכרטיס, בקופה. אלה מחזורי הכריסמס האמיתיים, אלה אוהדי הכדורגל האמיתיים, אלו הם האנשים שלפעמים נדמה שהעבודה ואפילו המשפחה הם עבורם רק תירוץ כדי להעביר את הזמן בין משחק למשחק של קבוצתם.

***

אם תורשה לי כאן נימה אישית, אומר שמראש הכנתי את המשפחה לאכזבה: "הרבה אוהדים שלנו מגיעים מחוץ לעיר", אמרתי להם במונית בדרך מלונדון למנצ'סטר בעודי נפרד מסכום גבוה פי ארבעה ממה שהיתה עולה לנו נסיעה ברכבת (שכחתי שלא רק הכריסמס הוא יום שבתון בתחבורה הציבורית באנגליה אלא גם הבוקסינג דיי), כדי לשלם לנהג. הייתי בטוח שאולד טראפורד על 76,000 מושביו, לא יהיה מלא למשחק מול היריבה הכי פחות אטרקטיבית באנגליה, וויגאן. אז הייתי.

75,183 היה המספר המדויק של הצופים באולד טראפורד, כ-99% תפוסה. אצל היונייטד הפנימו שכדורגל בנוי על מעגלים: הגרעין הקשה שיגיע לכל משחק, מחזיקי המנוי שמגיעים לרוב רק למשחקי הבית, האוהדים שמגיעים לכמה משחקים בעונה, האוהדים מרחבי העולם שמגיעים פעם או פעמיים בשנה, ועד לכאלה שמחזיקים בבית צעיף, מריעים לשערים בטלוויזיה ויגיעו לאולד טראפורד אולי פעם בחיים. העונה נותרו לא מעט מושבים פנויים באצטדיון הענק (הם לא יודו בזה בחיים), מה עושים? משווקים הלאה - למעגל הבא: כחבר מועדון, תיבת הדואר שלי מופצצת באי-מיילים שקוראים לי לרכוש כרטיסים, בערכם הנקוב, למשחקי הקבוצה. לקראת מחזורי החגים הם מיהרו למכור חבילות של ממש למשחקי הבית מול הקבוצות הפחות אטרקטיביות של הפרמיירליג: וויגאן, בלקבורן, סטוק ובולטון. עבור אוהדים רבים של המועדון, מדובר בהזדמנות של ממש לראות את קבוצתם מבלי להיפרד מסכומים לא הגיוניים - ואולד טראפורד נותר מלא כמעט עד אפס מקום, מה ששומר על מועדון ענק כמו מנצ'סטר יונייטד מהאויב הכי גדול שלו בעונות בינוניות: קרחות ביציעים.

למחרת היום אנחנו חוזרים, חמש הנפשות לבית קיפניס, אל האצטדיון, הפעם לטובת ביקור במוזיאון ולסיור שכולל גם את חדרי ההלבשה. הקטנה, בת השש וחצי, שהתעקשה שנקנה לה יום קודם לכן את חולצת המשחק של רוני ("גם כשתהיה גדולה היא תתאהב בערסים?" אני שואל את אשתי בחשש), מתעקשת עתה להצטלם במקום הישיבה שלו בחדר ההלבשה. אני מתעקש שיצלמו אותי במקום של פיל ג'ונס, האיש שעוד יהיה, אנא רשמו לפניכם, לא רק קפטן מנצ'סטר יונייטד, אלא גם קפטן נבחרת אנגליה. ובעוד שאר המשפחה מתפעלת, אני - שכבר הפסקתי לספור את הפעמים שבהם השתתפתי בסיור הזה - מחשב את ההכנסות: בין 10:00 ל-17:00, יצאה בכל עשר דקות קבוצה של 30 אנשים לסיור. כל אחד מהם שילם בממוצע 15 ליש"ט עבור החוויה (לא כולל קניות במגה-סטור היקרה להחריד). מדובר, בחישוב זהיר, בהכנסה של 20,000 ליש"ט ליום, רק ממרכז הרווח הקטן הזה. רוב הנוכחים בסיור הם כמובן תיירים, עם רוב גדול לאסיאתיים. מי שתהה למה מועדוני הכדורגל הגדולים בעולם נודדים לשם מדי קיץ למשחקי ראווה, מקבל עתה את התשובה.

***

המסדרון שמוליך מחדרי ההלבשה למנהרת השחקנים מעוטר בתמונות שמוקדשות לכל אחת מ-19 האליפויות שהשיגה יונייטד עד כה. "איפה תשימו את המזכרת מהאליפות ה-20?" תוהה אחד המשתתפים בסיור. "אל תדאג", משיב לו המדריך, "הם תמיד מוצאים מקום".

יומיים לאחר מכן מחרב סר אלכס במו ידיו את חגיגות יום ההולדת השבעים שלו, עם הרכב שחצני שמפסיד לבלקבורן, האחרונה בטבלה.