להתגאות בפסיקת חוק האזרחות

גם באירופה מתמודדים עם סכנה דמוגרפית, ולא כל החוקים הם ברוח דמוקרטית טהורה

לפני שנכנסים אל הבעד ונגד, צריך לחוש גאווה על פסיקת בית המשפט העליון אתמול (ה') בעניין חוק האזרחות. 11 שופטים עסקו בבעיה, והתוצאה היא 6 נגד 5.

כל שופט תרם את חלקו לפסק הדין הקשה והמורכב, וניכר היטב המאמץ האינטלקטואלי הרב שהושקע כדי להגיע אל התוצאה הנכונה והצודקת ביותר - כל שופט מנקודת מבטו. לא פחות חשוב, בגלל המציאות של חיינו, שאפשר בשני המחנות למצוא כיפה, כלומר הדיון היה ענייני לחלוטין, ללא כל מחנאות פוליטית, עדתית או דתית.

התייסרות מכובדת

בהחלט אפשר להתגאות, אם כן, ברמה הגבוהה של השופטים. זו אולי תשובה נאותה לביקורת שהוטחה בשיטת מינוי השופטים. התוצאה, מכל מקום, מלמדת כי השופטים שמונו ראויים לתפקידם. וגם, שיש לנו מאגר שופטים שניתן לדלות מתוכו עוד רבים וטובים.

מרשים ביותר חיזיון ההתייחסות כה רצינית, וברמה הגבוהה ביותר, לנושא שיש בו אלמנט ביטחוני מובהק. מדינות רבות אחרות, לו היו במצבנו, ספק אם היו מתייסרות כל כך בסוגיות כאלה, ואם ה"התייסרות" הייתה מסתיימת על חודו של קול.

האם לפסול את החוק שאינו מאפשר מתן אזרחות בארץ לפלסטינים מהשטחים הנישאים לבני זוג ישראלים? זו הייתה השאלה המעשית בפני השופטים. אבל שאלה זו היא רק חלק מהבעיה העקרונית יותר: האם ייקוב הדין את המדינה? כלומר על פי הדין הנוהג במדינות דמוקרטיות, רשאי אדם להתגורר במדינה של בן זוגו. כאשר אומרים שבני זוג מציבור מסוים אינם זכאים לכך, זו אפליה. זה הדין.

מבחינה זו, אם כן, דינה של העתירה לביטול החוק היה להתקבל. והיא גם ללא ספק הייתה מתקבלת במדינות רבות אחרות. לא בכולן, אגב. במדינות אירופה הנחשבות לנאורות יש עכשיו בעיה קשה של מיעוטים שהלכו והתרבו, ומחפשים שם חוקים כדי להתמודד עם מה שקרוי - כן, גם אצלם - הסכנה הדמוגרפית. לא כל החוקים האלה עומדים בקריטריונים של דמוקרטיה נטו.

"נתיני אויב"

בטוח שהעתירה הייתה מתקבלת אצלנו, לו הנסיבות היו אחרות. אפשר לומר זאת בוודאות, כאשר בנסיבות הקשות הקיימות ההחלטה היא על חודו של קול. אפשר לומר, כפי שאכן אמר השופט אדמונד לוי, שמגזימים אצלנו בסכנה הנובעת מכניסת בני זוג פלסטינים.

אולי, אבל את זה יהיה אפשר לדעת רק בעוד שנים, וכפי שציין השופט אליעזר ריבלין, אז כבר יכול להיות מאוחר מדי. אחת השאלות העיקריות היא כיצד רואים את הפלסטינים שמעבר לשטחים. לשופט אליקים רובינשטיין יש בעניין זה דעה ברורה. הוא מכנה אותם "נתיני אויב". די בהגדרה זו, אם מקבלים אותה, להצדיק את ההחלטה של העליון.

אנחנו רואים, אם כן, שהדיון בעליון לא היה על טהרת עקרונות הדמוקרטיה. הוא גם לא יכול להיות כזה במצב המלחמה שבו אנחנו נתונים. רק טבעי שהזכויות הדמוקרטיות אצלנו נבדקות גם בהקשר של נתונים ביטחוניים. אחרי הכול, האויבים שבהם "התברכנו" מהווים איום לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על הדמוקרטיה, שאינה חלק מהדנ"א של רובם.

שופטים ללא נטייה

כרגיל, ובהחלט לא רק אצלנו, מי שהפסיקה תואמת את דעותיו - מברך. האחרים מקללים. אבל אני חושב שמותר לבקש מאלה וגם מאלה לפחות לקרוא את פסקי הדין. לו יעשו זאת בראש פתוח, בוודאי יגיעו למסקנה שאפשר להסכים או לא - אבל לא הוגן להאשים את בית המשפט בנטייה פוליטית זאת או אחרת.