השלב האחרון באבולוציה

רוז, דוראנט, לברון, גריפין ודווייט הווארד. אבי זורנזון על 5 שחקני NBA המייצגים תופעות ביולוגיות שמעמידות בספק את כל מה שידענו על הכדורסלן הנורמלי

דווייט האוורד, הסנטר של אורלנדו מג'יק, שבר בסוף השבוע שיא NBA: הוא הלך לקו 39 פעמים במשחק נגד גולדן סטייט ווריירס. למה האוורד, שסיים את המשחק עם 45 נקודות ו-23 ריבאונדים, הלך לקו כל כך הרבה? קודם כל כי הוא קלעי עונשין נורא - 45.9% העונה; אבל בעיקר כי הוא תופעה ביולוגית שלגולדן סטייט, קבוצה ענייה בגבוהים אתלטים, אין דרך אחרת להתמודד איתה.

האתלטיות המהפכנית של הווארד - זה אולי יישמע פרדוקס - היא לא יוצאת דופן היום ב-NBA. למעשה ב-NBA משחקים היום חמישה כוכבים צעירים, בגילאים 21-27, שבצירוף מקרים כמו קוסמי, כל אחד מהם הוא השפיץ האבולוציוני של העמדה שלו:

1. דריק רוז, 23, פוינט גארד, שיקגו בולס

ה-MVP של העונה הקודמת, שייך למשפחת הרכזים הסקוררים שהאבות המייסדים שלה הם אייזאה תומאס ואלן אייברסון. תומאס ואייברסון היו גארדים נמוכים (1.85 מ' ו-1.81 מ' בהתאמה) וצנומים שהתבססו בעיקר על מהירות וזריזות, יד מעולה מבחוץ ושליטה וירטואוזית בכדור.

לרוז יש כל התכונות האלה, מינוס היד מבחוץ (אם כי גם היא משתפרת). הוא מגיע למהירות של 32 קמ"ש על המגרש. חישובים הראו שהוא יכול לשבור את שיא הכדרור מקו בסיס לקו בסיס, שעומד על 3.9 שניות, ביותר מעשירית שנייה. רוז מאיץ בין שחקנים דרך נתיבים יותר צרים מ-60 סנטימטרים ומשנה כיוון תוך כדי כדרור ב-0.2 שניות. שינויי הכיוון והחיתוכים של רוז כל כך קיצוניים, שלפעמים הוא מפעיל על הקרסול פי 3 כוח ממשקל הגוף שלו.

הגוף של רוז, 1.91 מטר על 86 ק"ג של שרירים, הוא מה שמבדיל בינו לבין הגרסה המוקדמת של הרכז הסקורר - הזן הדומיננטי היום בכדורסל. לרוז יש מוטת כנפיים של 203 ס"מ, ניתור אנכי של 90 ס"מ מעל הקרקע (18 ס"מ יותר מהממוצע ב-NBA) והוא "כל כך חזק ויש לו כזה כוח מתפרץ", אומר מרווין וויליאמס מאטלנטה הוקס, "שקשה אפילו לחשוב עליו בתור פוינט גארד".

2. קווין דוראנט, 23, סקנד גארד, אוקלהומה סיטי

מלך הסלים של ה-NBA בשנתיים האחרונות, רשום כסמול-פורוורד אבל הוא הרבה יותר קלעי. דוראנט גם רשום כ-2.06 מטר אבל קווין לאב ממינסוטה טימברוולבס, חברו לנבחרת ארה"ב שזכתה באליפות העולם האחרונה, אומר שהוא "הרבה יותר קרוב ל-2.13 מטר".

הסקנד גארד המודרני, שהמייצגים האידיאלים שלו הם כמובן מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט, הרבה יותר נמוך (שניהם 1.98 מטר). דוראנט הוא הסקנד גארד הפוסט מודרני: האורך שלו (גם של הידיים: 91.4 ס"מ, שנותנים לו מוטת כנפיים של 2.25 מטר) מאפשר לו לזרוק בנוחות מעל כל שומר, ובנוסף הוא גם רץ את המגרש לא פחות מהר מג'ורדן ובראיינט בשיאם. אולי בגלל זה דווייט הווארד "מעדיף את דוראנט על לברון ג'יימס".

3. לברון ג'יימס, 27, סמול פורוורד, מיאמי היט

ג'יימס הוא נקודת הקצה של קו אבולוציוני שהתחיל במג'יק ג'ונסון והמשיך עם סקוטי פיפן. למעשה ג'יימס משלב את המהירות והניתור של פיפן עם המסה והקואורדינציית יד-עין של ג'ונסון כדי ליצור פרדוקס: בגובה (2.03 מטר) ובמסה (113 ק"ג) שלו הוא לא אמור להיות מספיק מהיר וזריז כדי לשמור על גארדים מהירים וזריזים (דריק רוז בגמר המזרח האחרון נגד שיקגו) או להמיר בדיוק ברגע הנכון כוח מתפרץ הרסני לרגש וטכניקה עילאיים.

הרגש והטכניקה של ג'יימס נדירים אפילו יותר בגלל כפות הידיים העצומות שלו (23.5 ס"מ, כמעט 20% יותר גדולות משל גבר ממוצע) שנותנות לו מוטת כנפיים של 2.13 מטר. הרגליים מתחת לכנפיים מגיעות מקו העונשין לסל הרחוק בעשרה צעדים שלוקחים 3.1 שניות. כשג'יימס מנתר להטביע הוא מפעיל על רגל אחת יותר מ-315 ק"ג של כוח, שמזניק את הגוף שלו לגובה 1.10 מטר מעל הפרקט. אם ג'יימס היה ממיר את המהירות האנכית שלו בקפיצה, לאגרוף אופקי - הוא היה יכול להכות יותר חזק ממייק טייסון בשיאו.

4. בלייק גריפין, 22, פאוור פורוורד, ל.א קליפרס

הנוסחה במקרה הזה היא פשוטה: הכוח של קרל מלון האקרובטיות של שון קמפ - בלייק גריפין. גריפין, 2.08 מטר על 114 ק"ג, כל כך חזק, אומר פאט נייט, מאמן טקסס טק שסבל ממנו במכללות, שאם יפתחו אותו "ייצא ממנו שמן. זה לא יהיה דם. זה יהיה שמן מהמתכת הסינית מתחת לגוף שלו".

הגוף הזה מתרומם 96.5 ס"מ מעל הקרקע בזוויות מגוחכות (גריפין מתרגל באדיקות יוגה) ומשנה את המושג שהייה באוויר. ביל סימונס, כותב הכדורסל הטוב בעולם, טוען שגריפין הוא המסיים הכי טוב בליגה מתחת לסל אבל בעיקר מוטרד מכך שהוא מתעופף "בחוסר זהירות כזאת שאתה כל הזמן דואג שהוא ישבור את הרגל, את הגב, את הצוואר. פשוט אין אף אחד כמוהו כרגע".

5. דווייט האוורד, 26, סנטר, אורלנדו מג'יק

הדומיננטיות של האוורד, שלוש פעמים שחקן ההגנה של העונה, מתחת לסלים כל כך מרשימה שבטעות משייכים אותו לזן של ווילט צ'מברלין ושאקיל אוניל. הווארד הרבה יותר נמוך (2.10 מטר לעומת 2.16 של צ'מברלין ואוניל), הרבה פחות כבד (127 ק"ג; אוניל שקל בין 140-165 ק"ג, תלוי באיזה שלב בקריירה) ובעיקר הרבה יותר נייד וקפיצי.

הרגליים הקפיציות של האוורד מפעילות 550 ק"ג כוח על הפרקט בזמן הניתור ומזניקות אותו (בשיא) לגובה 3.84 מטר. במונחים אתלטים, האוורד הוא יותר גלגול של האקים אולג'וואן. אם הוא היה אפילו חצי מאולג'וואן בהתקפה, היינו מדברים על האוורד הרבה יותר מעל לברון ג'יימס.