מהפכות קטנות

בית הוועד הפועל בתל-אביב, שעתיים לפני כניסת השבת. יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, יוצא להפסקה מעוד פגישה עם בכירי משרד האוצר, יממה אחרי שכבר אמור היה להיחתם ההסכם שגובש בעניין עובדי הקבלן. עיני מתעקש לשרבט על פיסת נייר את המספרים שהשיג, מראה לי איך התוספות שהאוצר הציע במקור הן לא יותר מבלוף. "הם הציעו לעובדי השמירה והניקיון תוספת של 25% בפריסה לכמה שנים, שאמורה הייתה להיבלע אחרי ששכר המינימום יעלה, ואנחנו השגנו שכר מיידי של 4,500 שקל, עם הצמדה לתוספות השכר במגזר הציבורי", הוא מסביר. "כשהם דיברו על הצעה נדיבה, הם בעצם הציעו אפס".

אלא שלצד אותה פיסת נייר הונחו על השולחן כל עיתוני סוף השבוע, שעסקו פחות בתוספות השכר ויותר בעובדה כי רובם המכריע של עובדי הקבלן במגזר הציבורי יישארו עובדי קבלן גם לאחר ההסכם החדש שנחתם היום (א') סופית. עיני השכיל אמנם לדבר מראש על צמצום התופעה ולא על חיסולה, אבל הציפיות כבר נסקו לשמיים. כשהתברר כי המעסיקים הפרטיים הסכימו לקלוט לא רק עובדי קבלן המועסקים בתחומי ליבת העסק, אלא אפילו חלק מעובדי הניקיון, איש לא חשב שמדינת ישראל, כמעסיקה הגדולה ביותר, תחויב בפחות מזה.

לא עוסקים בעובדים אלא ב"שירותים"

כמו בתסריט ידוע מראש, המבקרים והמקטרגים הפנו כולם את האצבע אל ההסתדרות. שהיא לא עשתה מספיק, שלא התעקשה מספיק. כאילו גורלם של עובדי הקבלן היה ועודנו תלוי כל כולו בהסתדרות ובעומד בראשה. תרצה - הם ייקלטו כולם. לא תרצה - הם יסתפקו בתוספות שכר ובקליטה חלקית בלבד. באופן אבסורדי, איש ממעצבי דעת הקהל בכנסת, בממשלה או בתקשורת לא הפנה את האצבע למדינה, על כך שנעמדה על רגליה האחוריות כדי שחלילה לא ייקלט עובד ניקיון אחד לשורותיה, למעט כמה עשרות במסגרת מה שכונה "פיילוט".

הסיפור שלפנינו הוא לא בהכרח על הישגיה של ההסתדרות או כישלונותיה בקמפיין הזה. זהו סיפור על דבקות אידיאולוגית של ממשלת ישראל בהובלת משרד האוצר. האידיאולוגיה הזאת שלטה במו"מ לאורך כל הדרך: ראשית, כשהאוצר העמיד בראש צוות המו"מ את הממונה על התקציבים, גל הרשקוביץ. אותו, ולא את הממונה על השכר והסכמי העבודה, אילן לוין. גם זו אמירה אידיאולוגית שבאה לומר: אנחנו לא מנהלים מו"מ על אנשים, על עובדים, על רפורמה במבנה ההעסקה. אגף התקציבים הרי לא עוסק בעובדים, אלא ב"שירותים". הרשקוביץ הקפיד לציין בעקביות, שהממשלה שומרת בקנאות על זכותה "לקנות שירותים", בין אם זה שירותי ניקיון ובין אם אלה שירותי הוראה.

אגף התקציבים, בשונה מאגף הממונה על השכר, מאמין כי קבלנים חיצוניים לעולם יעניקו שירות טוב ויעיל יותר מעובדי מדינה. הוא ממשיך להאמין בזה גם כשמבקר המדינה ואפילו בג"ץ הצביעו על כישלונות בחלק מהמקרים שבהם שירות ממשלתי הועבר למיקור חוץ. לכן, בעידן ההפרטה הגדלת מצבת העובדים המועסקים מן המניין במגזר הציבורי היא בבחינת תאונת עבודה קטלנית עבור אנשי האגף.

אבל עם כל הכבוד לפקידים, אתם בטח אומרים, בסופו של דבר, יש שר אוצר ויש ראש ממשלה. אלא שהשר יובל שטייניץ היה עסוק מעל ראשו בהדלפות שנגעו לדוח מבקר המדינה בעניין אסון הכרמל. רה"מ נתניהו, מצדו, לא לחץ יותר מדי. הוא מסכים הרי עם כל מילה שיוצאת מאגף התקציבים, גם אם בתפקידו כראש ממשלה הוא כבר לא יכול לדקלם אותן, כפי שעשה כשר אוצר. וכך קורה, שעופר עיני צריך לשבת פעם אחר פעם, בין אם זה ביום שישי ובין אם זה במוצאי שבת, עם הפקידים מאגף התקציבים. לא עם שר האוצר, ודאי שלא עם ראש הממשלה.

כוחה המוגבל של ההסתדרות

מי שחשב ששביתה כללית במשק יכולה לחולל מהפכה בשיטות ההעסקה שנהוגות במשק ובמגזר הציבורי בפרט, התבדה בסוף השבוע. למשרד האוצר לא הפריע שהשביתה תימשך עוד יום ועוד יום, כדי להכניס סעיף הנוגע להתחייבות ההסתדרות לכך, שלא תוכל לדרוש קליטת עובדי קבלן נוספים במשך ארבע שנים (דרישה שלא התקבלה בהסכם שנחתם היום). אילו ההסתדרות הייתה מתעקשת לקלוט מסות של עובדי קבלן, באוצר היו מוכנים גם לשבוע ושבועיים של שביתה.

אבל ההסתדרות הייתה יכולה רק לחלום שמישהו ייתן לה אופציה לשבות כל-כך הרבה זמן. נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, קבעה מראש כי השביתה בנתב"ג תהיה למשך שש שעות בלבד. העובדה שהמעסיקים הפרטיים הגיעו להסכמות עוד לפני השביתה, גרמה להסתדרות לוותר על השבתת נמלי הים כבר ביום השני. גם העובדה שהשביתה למען עובדי הקבלן הוגדרה על ידי ביה"ד כשביתה "מעורבת", שיש בה מרכיבים של שביתת סולידריות, אותתה על כך שביה"ד צפוי להגביל אותה משמעותית אחרי כמה ימים. במילים אחרות, כוחה הארגוני של ההסתדרות, על אף גודלה וחוזקה, מוגבל. מי שרוצה מהפכה שתחסל את הממדים המנופחים של תופעת עובדי הקבלן, צריך לא רק לחזק את העבודה המאורגנת בישראל, אלא בראש ובראשונה את הפלטפורמה הפוליטית בעלת הזיקה הגדולה ביותר לתפיסת העולם הזאת.