תקועים במרתף

"מיין קאמפף" יכולה הייתה להיות גרוטסקה במיטבה. קיבלנו הצגת שואה

עוד קודם תפסתי את מקומי על אחת ממיטות הברזל שנפרסו להן בחלל הכניסה של האנגר תיאטרון גשר, עברתי לביקור זריז בשירותים. סמוך לכיור לרחיצת ידיים עמדה לה גיגית ברזל, מן הסוג שלא הותירה מקום לספק כי מדובר באביזר תפאורה. מתי ימצא האביזר את מקומו בהצגה הייתה כבר שאלה שסקרנה אותי, ולא הייתה זו היחידה בחוויה הבלתי שגרתית שרקח הבמאי גיל אלון.

אלון, שזכה עם "מיין קאמפף" במספר פרסים בפסטיבל עכו האחרון, לרבות על הדרכת השחקנים, גמר אומר להוציא את הקהל מאזור הנוחות שלו בכל דרך אפשרית. לעיתים זה הצליח יותר, כמו במפגש הטעון עם היטלר (רועי אסף) בשר ודם שנעשה בגובה העיניים, או כשגרטכן (דפנה תדמור), המאהבת הארית של הרצל מגיעה לבקר, ממהרת להשיל את שמלתה וחושפת את שדיה דקות ארוכות. לעיתים זה הצליח פחות, בעיקר בכל הנוגע לחוויה הצפייה שעשויה הייתה להוות גימיק אפקטיבי יותר לו הייתה נמשכת פרק זמן סביר, אבל הפכה מעיקה ככל שהדקות נקפו: שעתיים רצופות על קצה של מיטה צבאית עם משענת מאולתרת. אמנם שרדנו את השואה אבל למה להמשיך להתעלל?

השאלות שעומדות בבסיס מחזהו של ג'ורג' טאבורי, מחשובי המחזאים הגרמניים של ימינו, הן מרתקות ומתריסות. כיצד היהודי איפשר למפלצת הנאצית לגדול לו בין הידיים, בלי להבין שסופו להיטרף על-ידה, שואל טאבורי, ואף מפנה אצבע מאשימה אל היהודי עצמו, כמי שלא רק שלא מנע את הנגע הנאצי אלא עודד אותו ואולי אפילו נמנה עם יוצריו. התמונה שבה היהודי מגלח את שפמו של היטלר, ומדביק את שערו לצד, לא משאירה מקום רב לספקות באשר לאמירה הביקורתית של טאבורי, ובהחלט מצליחה לטלטל.

זו אגב גם התמונה שבה גיגית הברזל מהשירותים מוצאת את מקומה בהצגה. סגירת מעגל.

הרצל מוכר קאמה סוטרה

טאבורי מיקם את היטלר, צייר כושל בעל התפרצויות זעם המנסה להתקבל לבית ספר לאמנויות, בסיטואציה אבסורדית - הוסטל עלוב עם שלושה בחדר: הרצל (שלומי ברטונוב) שמתפרנס ממכירת התנ"ך והקאמה סוטרה ומתחיל לכתוב ספר העונה לשם מיין קאמפף; לובקוביץ' (לופו ברקוביץ) שהיה פעם שף אבל היום סבור שהוא אלוהים; והומלס אילם (עופר פאר) שכמקובל בתיאטרון, בעל המום הוא גם היחיד שמבין בזמן אמת שהסיפור הזה עולה על הרכבת הלא נכונה, אבל מילים בפיו אין, והרכבת עוברת.

בכך שמיקם את החבורה ההזויה הזו בסיטואציה סוריאליסטית לא פחות, נתן טאבורי דרור למה שיכולה הייתה להיות גרוטסקה חנוך לוינית במיטבה. הבא נגחיך את כולם - את הנאצי הבור, את היהודי הכנוע ואת אלוהים שמקשקש בפאתוס במקום להתערב.

אבל זה גם המקום שבו הביצוע בבימויו של גיל אלון נתקע וממאן להתרומם. רועי אסף אמנם משתולל לא מעט ומציג היטלר מנייריסט ברוח "הנפילה" (היטלר מחפש חנייה והלאה עיבודי יוטיוב שהפכו קאלט), אבל שם זה פחות או יותר נגמר.

חסר טוויסט

למרות האווירה הבלתי אמצעית בהאנגר גשר, טיפת הומור לא מצליחה להשתחל אל החלל המאולתר, גם כאשר הטקסט של טאבורי זועק לקריצה. מתחנן.

אבל לא חיוך, לא גיחוך, לא כלום. רצינות תהומית השתלטה על שחקני מיין קאמפף, וחבל, הטפות מוסר צדקניות והצגות שואה לא חסרות בנוף. קצת הומור אינטליגנטי וטוויסט עתיר משמעות דווקא כן.

"מיין קאמפף" מאת ג'ורג' טאבורי, תרגום: שמעון לוי, במאי: גיל אלון, האנגר גשר