השפיץ של הנעל. דרור פויר בקריית שמונה

יום ראשון בבוקר, קריית שמונה. גשם כבד שוטף את העיר, הרחובות ריקים וקרים. יום קודם הפסידה קבוצת הכדורגל של העיר לבית"ר ירושלים בפנדל שנוי במחלוקת, עמוק בתוך תוספת הזמן, ונשבר רצף של 25 משחקים ללא הפסד. אולי בגלל זה העיר נראית קצת עצובה. על אף שאין לה ממש סיבה - האליפות כבר מונחת עמוק בכיס.

אני לא מאלה שלוקחים אישית דברים כמו מזג-אוויר או הפסד במשחק כדורגל, אבל התכנון היה לעלות צפונה ולחגוג את האליפות הראשונה של עירוני קריית שמונה. לא להסתובב ברחובות ריקים, קרים ומדוכאים.

אנחנו מגיעים לאצטדיון. דני האפסנאי מסדר ערימות של כביסה, מדליק סיגריה בסיגריה ומסרב לדבר. רק בשלוש בלילה חזר עם הקבוצה מירושלים הקפואה ואין לו מצב רוח. אליאס קמרי, מנהל האצטדיון, יושב במשרד עם בלה, כלבה מעורבת. היא הקמע של המועדון. לא באתם ביום טוב, הוא אומר, כולם מבואסים מההפסד והשחקנים ביום חופש. קמרי מוחה נגד פרסומים בעיתונות הספורט שלפיהם המשחק היה מכור. פשוט היה יום רע, הוא אומר, קורה. האיש של הכביסה מגיע. הוא לבוש בבגדי קריית שמונה, אבל מעיד על עצמו כאוהד בית"ר. הוא גם שמח וגם עצוב. אני יורד לכר הדשא, וזה דבר שמרגש בכל פעם מחדש.

בלה יוצאת החוצה ומנשנשת ארוחת בוקר בפח הזבל. קמרי נזכר במשחק מלפני שנתיים, אז בית"ר ירושלים באה לקריית שמונה והפסידה בכוונה כדי לתת לק"ש צ'אנס להישאר בליגה. אולי הם החזירו להם, הוא אומר בחיוך, לא לפני שהוא מהלל - כמו כולם פה - את איזי שרצקי, הבעלים של הקבוצה.

אנחנו נוסעים ל"גם קפה", המסעדה של אלעד מלכה, יו"ר חוג האוהדים. גם מלכה, 26, מבואס לאללה. באתם ביום עצוב, הוא אומר לנו על כוס תה עם נענע. אחרי ניצחון הקפה מלא בשחקנים ואוהדים, אבל הבוקר שומם. מלכה משחזר שוב ושוב את הדקות האחרונות אתמול בטדי. משהו מוזר היה שם, הוא חוזר ואומר, משהו מוזר מאוד. הוא מתעטף בצעיף של הקבוצה ובעיניו תוגה של ממש. גם הוא מהרהר באפשרות של מכירת המשחק, אבל מבטל אותה כאילו הייתה חלום רע.

אבל די קל לעודד אוהד כדורגל, כל מה שצריך זה להיזכר ברגעים יפים, כמו למשל הגול של סולארי מול בני יהודה לפני שבועיים, גול של אליפות, או השער של ברק בדש בדקה ה-87 מול הפועל תל אביב. מלכה ואוהד נוסף מתארים בעיניים בורקות את הגולים ההם ורבים אחרים, כולל פרטים כמו איפה כל אחד מהם ישב ביציע, עם מי הוא דיבר ומה הוא חש. הם נזכרים בכרטיס אדום שקיבל אותו סולארי לפני חודשיים, הם מנתחים פאסים שנשלחו לפני ארבעה חודשים כאילו זה קרה הרגע. אני מעריץ את היכולת של אוהדי כדורגל לחיות מחדש רגעים שעברו ולחוות אותם בעוצמה שרק הולכת וגוברת ככל שהזמן עובר. זו הפילוסופיה של היומיום. זו פואטיקה.

ואם יש דבר שמלכה אוהב לדבר עליו מלבד קבוצת הכדורגל של קריית שמונה, זה על איזי שרצקי, הבעלים של קבוצת הכדורגל של קריית שמונה. איש צדיק. איש נפלא. עשה דברים גדולים לעיר. אנחנו איתו, מה שהוא יעשה אנחנו איתו - יעיף את המאמן, אנחנו איתו. יחליף את כל השחקנים - אנחנו איתו. דברים שאמר שרצקי לפני שבע שנים עדיין מהדהדים באוזניו של מלכה. דבר לא קיים בעולם מלבד הקבוצה ובעליה. שרצקי נותן ביטחון, הוא אומר, לא רק לעיר - גם לי.

אנחנו עוזבים אותו ועושים סיבוב בעיר.הגשם עדיין ניתך בעוז, וכל מי שאתה מדבר איתו מדבר רק על ההפסד של אתמול ועל הפנדל המוזר. אנחנו עושים הפסקה קטנה ונוסעים שתי דקות מחוץ לעיר להסתכל קצת על החצבני השוצף לו בגאון כאילו השחקן שיר צדק לא נגע בידו בכדור בתוך הרחבה, כאילו לא נשבר רצף הניצחונות של הקבוצה, כאילו אין משחק קובע מול הפועל תל אביב בשבוע הבא. מוזרים הנחלים האלה.

בחזרה העירה. המקום להיות בו בשביל לדבר על כדורגל הוא אילנ'ז, בית הקפה של אילן זוויגי באזור התעשייה הדרומי. המקום של זוויגי הוא בית מקדש לכדורגל. על הקירות ממוסגרות חולצות של שלל קבוצות, על המדפים גביעים וכדורים, המסך הגדול משדר את ערוץ הספורט ואנשים ממלאים טוטו. גברים בבגדי עבודה נכנסים מהמוסכים הסמוכים וזוויגי, שחקן עבר בקריית שמונה ואוהד שרוף של בית"ר ירושלים - שים לב, הוא אומר לי, איזו חולצה הכי גדולה תלויה על הקיר, צהוב שחור כמובן. אני מחפש על הקיר חולצה של קריית שמונה. היא שם, כמובן. זו החולצה שלי, אומר זוויגי, מהמשחק האחרון, מזהה כל אחד מהם לפי שני מאפיינים בלבד: איזו קבוצה אוהד הבן אדם ומה הוא אוהב ששמים לו בבאגט. הוא מכריז עליהם כשהם נכנסים כמו בנשף מהסרטים: זה אוהד מכבי תל אביב שאוכל מעורב, זה אוהד הפועל שאוהב חזה עוף. אנחנו הולכים על קציצות בבאגט. טעים לאללה. כולם מדברים על הפנדל של אתמול. כל מי שמגיע מצהיר בכניסה את דעתו על אירועי אמש: היה פנדל. לא היה פנדל. משחק מכור. יום חלש.

אם יש גלגול נשמות, אני רוצה לחזור לעולם בתור אילן זוויגי. הייתי מסתפק גם בלחזור בתור החיוך שלו, שמאיר את החדר ואת קריית שמונה כולה. את כל הקריירה שלו ככדורגלן העביר בקריית שמונה למעט שנה אחת בנהריה, והיום הוא משחק בקבוצת הוותיקים. לא הקריירה הכי מפוארת בעולם. ילדים לא חולמים להיות אילן זוויגי, ובכל זאת - אין הרבה דברים שאני אוהב יותר מלראות אדם שחי את החיים במלואם. בכל קציצה שזוויגי שם בבאגט, בכל מנת מעורב ירושלמי שהוא מוציא, יש תשוקה אינסופית ושאיפה לשלמות.

הכדורגל זה תולעת, אומר זוויגי, תולעת שאוכלת את כל הגוף. הוא חי מחדש, יחד עם לקוחותיו, משחק מלפני שבע או שמונה שנים מול רעננה. הוא מספר על הפציעה ברצועות הצולבות שהכריחה אותו לפרוש בגיל שלושים. הוא מספר על השנים שלו כקשר אחורי קשוח. "שלחתי הרבה בונבוניירות", הוא אומר ואנחנו מתווכחים בינינו למה התכוון המשורר. אני אומר שהבונבוניירה היא פיצוץ לרגל של שחקן יריב, שלומי הצלם אומר שזו בונבוניירה אמיתית שנשלחה לביתו של שחקן שקיבל פיצוץ מזוויגי. נראה לי ששלומי צודק.

רן בן שמעון צריך ללכת, אומר זוויגי. די, האיש מיצה את עצמו. הוא לא ייתן עוד עונה גדולה כמו שהוא נתן השנה וגם הוא רוצה ללכת לקבוצה גדולה. עוד חזה, עוד טופס טוטו, עוד קציצות ועוד מעורב. הייתי יכול לשבת שבועיים בקפה של זוויגי ולא ללכת לשומקום, אבל בחיים לא מקבלים את מה שרוצים.