סטנלי פישר הפעיל מטען צד

דוח בנק ישראל לסיכום שנת 2011, שהוגש על-ידי הנגיד פישר לנשיא פרס ולשר האוצר שטייניץ, הוא מטען צד שנבנה בחודשים האחרונים במחלקות בנק ישראל, והתפוצץ ליד נתניהו יחד עם עליית מחירי הבנזין.

במילים ברורות וחדות מנתח בנק ישראל את אחריותה של המדיניות הממשלתית לאי-הצדק שהוציא מאות אלפים אל הרחוב, ותולה את הסיבות למחאה במדיניותו של ראש הממשלה.

דוח בנק ישראל חושף כי המרוויחים ממדיניות המיסוי הם בעלי ההון שהתעשרו, והמפסידים הם החלשים בחברה הישראלית. הדוח פורש במבט מאקרו כלכלי את השפעת מדיניות המיסוי על התחלקות התוצר של ישראל בין שלושה גורמים: הממשלה, העובדים ובעלי ההון.

הממשלה מקבלת את חלקה בתוצר באמצעות המסים שמשמשים למימון השירותים הציבוריים, העובדים מקבלים את חלקם בתוצר כתמורה לעבודתם באמצעות שכר, ואילו בעלי ההון מקבלים את חלקם בתוצר כרווחים על פעילותם.

מהניתוח עולה כי בעשור האחרון מדיניות הממשלה בנושא המיסוי הוליכה לירידה בהכנסות ממסים. על מנת לשמור על תקציב מאוזן ולצמצם את החוב קיצצה הממשלה את הוצאותיה. כפועל יוצא מהתקציב המצומצם, הורידה הממשלה משמעותית את היקף השירותים הציבוריים הניתנים לאזרחים.

כתוצאה מכך ישראל נמצאת, בהשוואה בינלאומית, במקום הכמעט אחרון לעומת כלל מדינות ה-OECD בהוצאה הציבורית האזרחית (מקום 25 מתוך 26 מדינות). כך מקבלים אזרחי ישראל פחות קצבאות, ושירותים כמו חינוך ובריאות נמכרים לאזרחים במחירים גבוהים יותר.

כפיצוי לירידת השירות הציבורי , צריך היה, לכאורה, הקיצוץ במסים להעשיר את האזרחים, ולאפשר להם לקנות את השירותים הציבוריים בכסף שהתפנה. אלא שבמציאות התרחש ההיפך הגמור. הירידה בגביית המסים, הבולטת במיוחד בקדנציה האחרונה של נתניהו, הלכה כולה לעליית התמורה לבעלי ההון, בעוד שחלקם הממוצע של העובדים נותר ללא שינוי.

מדיניות החלפת המסים

חלוקת העושר מחדש על-ידי ראש הממשלה אינה עוצרת בהגדלת חלקם של בעלי ההון על חשבון חלקם של השירותים הציבוריים לכלל האזרחים. מדיניות החלפת המסים של נתניהו, שהחל בה עוד בהיותו שר האוצר של אריאל שרון, מבוססת על קיצוץ במסים הישירים כמו מס הכנסה ומס חברות, ולעומתה עלייה במסים העקיפים כמו המע"מ והבלו על הדלק. אין זו החלפה ניטרלית.

המסים הישירים בנויים בצורה מדורגת, כך שהעשירים יותר משלמים יותר ואילו אלה שמרוויחים פחות משלמים פחות. המסים העקיפים, לעומת זאת, מוטלים באורח שווה על כולנו, עשירים ועניים כאחד. כך יוצא שמדיניות החלפת המסים מגדילה במובנה את אי-השוויון הכלכלי.

בנק ישראל מנתח את חלוקת ההכנסות בין האזרחים, ומלמד כי הגידול בתוצר לנפש לא הגיע כלל לרוב העובדים בישראל. הגידול המתון מאוד בשכר הנטו במשך העשור, במיוחד בחלק הנמוך של התפלגות השכר, ואובדן ההכנסות מקצבאות ילדים, הביאו לירידה בהכנסתם של עובדים רבים ששכרם נמוך, ולעלייה מתונה מאוד בהכנסתם של רבים שלא יכלו ליהנות מהפחתות המסים הישירים, אבל נפגעו מעליית המסים העקיפים.

חזרתו של השיח הכלכלי-חברתי למרכז הדיון הפוליטי, היא פועל יוצא מכעסם של אזרחי ישראל על חורבנה של מדינת הרווחה ואובדן הצדק החברתי. כעס זה עדיין מתקשה למצוא מערכת מושגית שלמה שתכיל אותו.

דוברי הממשלה מנסים לערפל את העובדות ולהתחמק מאחריותה הישירה למצב. בחצי השנה האחרונה עושה הממשלה מאמצים ניכרים להפנות את הזעם ממנה והלאה, החל בוועדת טרכטנברג, וכלה בצמצום הבלו כך שמחיר הדלק לא יעלה על 8 שקלים.

דו"ח בנק ישראל מציג מערכת מושגים כלכלית שלמה למחאה, ומבהיר את אחריות הממשלה למצב.

מאחר שבנק ישראל הוא אובייקטיבי ועצמאי, ראש הממשלה לא יכול לבטל את הדוח באמצעות הערפל הרטורי הרגיל שלו. זאת ועוד, מעמדו הציבורי של הנגיד פישר ישאיר את הנושא על סדר היום הציבורי. בנק ישראל בונה את הצידוק הרציונלי למחאה ונותן אור ירוק לחזרתה לרחובות.

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוני' ת"א ור' מטה יו"ר העבודה