ואז, החשבון עוקל

בבני ברק הבנויה, במשרד שאני מדמיין כמטופח, יושב לו עו"ד שלמה פרנקל ומנהל יקום קטן ומתופעל לעילא. ביקום הזה, שבו הוא מייצג את רשות השידור, אין צורך בתקציבי פרסום, אין גם צורך באהבתכם. כשאני מנסה לצייר לי בראשי דימוי של משרדי עורכי-דין הפועלים לגביית תשלומי אגרת רשות השידור, עולה בראשי דווקא תמונה של כרישים כמעט שבעים, במים כחולים שבהם להקות עצומות, בלתי נגמרות, של דגי טונה.

הטונות הם אנחנו, מאות אלפי ישראלים שמעולם לא שילמו אגרת טלוויזיה; שגדלו איכשהו בארץ הזו בלי לקבל מעולם בקשה, התראה או תחינה לתשלום מרשות השידור; שלא לדבר על צלצול טלפון פשוט. מאות אלפי אזרחים שפשוט חיים את חייהם, ללא שמץ של מושג שיבוא יום ויפגשו בעורך דין מטעם רשות השידור; לא פנים אל פנים או בטלפון חלילה, אלא דווקא במקום האחד שהניחו שאליו לא ייכנס איש מלבדם בלי לנקוש בדלת - בחשבון הבנק שלהם.

אנא פנה לסניפך

חדשות רעות תמיד באות במפתיע. בוקר אחד נכנסתי כהרגלי לפועלים באינטרנט. כשניסיתי להעביר כמה שקלים מהפיקדון השבועי לעובר ושב, הופיע כיתוב צהוב בוהק שהבהיר שאיני מורשה לבצע פעולה כזו. ואנא-פנה-לסניפך. כמו כן, ראיתי בחשבוני יצור חדש, רך נולד - פיקדון יומי חדש, על סך 5,219 שקלים. לא זכרתי שביקשתי ליצור אותו.

השלב הבא, מבחינתי, היה פועלים בטלפון. רציתי לדבר עם פקיד חי. לאחר כעשרים דקות של אודיסאה מזורזת במבוך של תפריטים קוליים, שמעתי קול אדיב: "בוקר טוב, מר אביגד, במה אוכל לעזור?". שיתפתי את הפקיד ברצוני להעביר כ-5,000 שקלים מהפיקדונות לעו"ש, ושנינו שמחנו על צירוף המקרים הממוזל שיצר לי פיקדון יומי בסכום זה. כמעט אמרנו "שלום ותודה", כשקולו של הפקיד זינק כמעט אוקטבה שלמה: אוי, אוי, אני מתנצל. לא ראיתי. יש כאן חסימה.

מה?

חסימה. הפיקדון היומי הזה מעוקל תחת הוצאה לפועל.

מה?

כן, מצטער.

מעוקל? על מה, לפקודת מי? מה הולך כאן?

רגע, תן לי לבדוק... כן. הנה זה, כאן. רשות השידור.

מה? למה?

אדוני, תן לי לבדוק עוד פרטים. נחזור אליך בתוך שעתיים. תרצה עוד משהו?

יש אנשים שנולדו למפגש כזה עם הרשויות. הם מסתערים על האתגר הביורוקרטי בצרחות, באיומים, בתלונות, בתחינות, באנרגיה בלתי נדלית ובזעם צרכני קדוש. לא אני. אני מרגיש מחולל, פלוש, כמו במסיבת תה של הביטוח הלאומי בסלון ביתי, עם עשרות פקידים מיוזעים שמפזרים פירורי עוגיות על השטיח.

בשעתיים ההמתנה שנכפו עליי פניתי כמובן לגוגל, והזרקתי לי ברוב שכל סיפורי זוועה על אגף הגבייה של רשות השידור. אנשים סיפרו שם על נציגי גבייה שמגיעים הביתה, ללא התראה - ומאיימים בעיקולים. אישה אחת סיפרה שנציג מטעם המעקלים עצר אותה על הכביש, הכריח אותה לרדת לשוליים ואיים לעקל את מכוניתה במקום אם לא תשלם 5,200 שקלים. והיא שילמה, בארבעה צ'קים. "ברגע שהם אומרים שלא קיבלו שום התראה, אנחנו יודעים שיש להם טלוויזיה ואז יכולים ליצור להם במקום חוב", התפאר אחד הפקידים בכתבה בעיתון הארץ.

בשלב זה חשתי צורך כמעט בלתי נשלט לפנות ישירות לאגף הגבייה ברשות, להגיד שלום, לשאול מה לעזאזל קרה לכם שאתם מתייחסים ככה - אבל הם עובדים רק בימים ראשון עד שלישי, בין 9:00 ל-14:00. והיה יום רביעי.

אנחנו לא מתקשרים, אדוני

הטלפון צלצל. פקידת בנק הפועלים דיווחה לי, שוב, כי רשות השידור אחראית לעיקול. "מי עורך הדין שחתום על זה?", שאלתי. "חכה רגע, יש כאן שם באמת, עו"ד שלמה פרנקל".

ולמה הם לא הודיעו לי כלום?

כתוב כאן שנשלחו התראות.

לאן?

לרחוב בלפור 19 בתל אביב.

אני לא גר בדירה הזו כבר יותר מ-15 שנים.

אמממ... ושינית כתובת במשרד הפנים?

לא בטוח, יכול להיות שלא.

אז זהו.

ולמה אתם, בבנק שלי, לא הודעתם לי?

דממה. שקט על-פני תהום.

שאלתי אותך שאלה, למה לא הודעתם?

אה, כן. כן הודענו. שלחנו לך מכתב בדואר.

הוא לא הגיע.

אנחנו שלחנו.

יש לכם טלפון שלי, אני מנוי לפועלים סמס, יש לכם גם דואר אלקטרוני שלי. גוף חיצוני, זר, פותח לי בחשבון ללא ידיעתי פיקדון יומי, מעקל אותו, גורם לי להגבלות נרחבות בקבלת שירותים בנקאיים - ואתם אפילו לא טורחים לצלצל או לסמס?!

אנחנו שולחים מכתבים בדואר רשום, אדוני. אנחנו לא מתקשרים.

הופתעתי. הבנק "שלי" משתף פעולה עם רשות ממשלתית שרוצה את כספי, ולא טורח אפילו ליידע אותי? משהו רקוב כאן בתפיסה הצרכנית. האם הצרכן לא רק שאינו מלך, אלא מין עטין פסיבי שלא ראוי אפילו למידע? שלא לדבר על רשת הקשרים מעוררת הפרנויה הנרקמת ללא ידיעת הלקוח: הרשות הממשלתית פונה לבית משפט, שמפעיל את ההוצאה לפועל, שנכנסת לחשבונות פרטיים בבנק, שפותח פיקדון יומי מעוקל. וכל זאת, כנראה, אחרי שהתחתנת ונרשמת במשרד הפנים, עשית מנוי לחברת כבלים או לוויין, או סתם קנית טלוויזיה חדשה. מה, כל אלה מדווחים מיד לרשות השידור, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם לעשותו?

התקשרתי לעורך דין המתמחה בתביעות הוצל"פ, שידיד משותף חיבר בינינו. מתוך בושה שאין ביכולתי להסביר עכשיו, סיפרתי לו שלאח שלי יש בעיה. "אה", הוא אמר והקשיב לפרטי המקרה. מיד אחר כך באה עצה חד-משמעית: "תראה, אני יודע שאולי אני מדבר נגד המקצוע שלי, אבל הכי טוב לך לדבר איתם, להגיע איתם לסיכום כלשהו ולשלם. אל תהיה דון קישוט, אין לך סיכוי כאן".

אתה מכיר את עו"ד פרנקל?

כן, הוא אחד הגדולים בתחום. היו לי כמה מפגשים איתו בבית משפט.

אז מה, להרים לו טלפון?

בהצלחה עם זה. ייתכן שתתקשה להשיג אותו בטלפון.

ואם אתה תתקשר - תצליח להשיג אותו?

גם לי, ייתכן שהוא לא יענה. תענה פקידה, שתעביר לפקידה אחרת.

אז מה עושים?

צלצל אליהם למשרד, תנסה. זה עדיף מלא לעשות כלום.

אי-ידיעת החוק אינה פוטרת

צלצלתי. פקידה שחדלה כנראה להיאבק בשעמום קיומי ענתה לי. כשביקשתי לדבר עם עו"ד פרנקל, נדמה היה לי שהיא כמעט מגחכת: עו"ד פרנקל לא נמצא. באיזה נושא התקשרת?

רשות השידור, אגרה.

אין בעיה, מעבירה אותך לקו החם.

אל תעבירי אותי לרשות השידור, הם לא עונים.

לא, זה אצלנו. ואצלנו עונים 24 שעות ביממה.

מה שנכון. סיוון ענתה אחרי דקה. סיפרתי לה שכל ההודעות נשלחו לדירה שגרתי בה לפני שנים. שלא קיבלתי מימיי הודעת תשלום מרשות השידור. "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת אותך", דקלמה היא בתשובה והעלתה את לחץ הדם שלי לגבהים אוורסטיים. "היית אמור להודיע לרשות שאתה לא משלם".

אמממ. או-קיי. אז מה עושים עכשיו? אני רוצה לסדר את זה, כלומר: לשלם, אבל לא 5,200 שקל סתם ככה.

ה-5,200 זה עד 2009.

מה?

יש גם חוב מ-2009 עד עכשיו.

מה... כמה זה?

עוד 2,020 שקל.

נהדר.

אולי תרצה לסדר כבר הכול.

אני מניח שארצה.

תשלח לי מכתב בפקס, שבו אתה מסביר לרשות השידור את המקרה שלך ומבקש מהם להפחית את החוב.

אי-אפשר לפנות אליהם ישירות, לדבר עם מישהו?

רק דרכנו. אני אדבר עם האיש ברשות השידור ואחזור אליך, מקווה שעד יום ראשון.

מניסיוני המריר, בכל פעם שאני נדרש למכשיר הפקס - הסתבכתי. מכשיר זה חביב במיוחד על משרדי עורכי דין, משרדי ממשלה ובנקים. איכשהו, בתסבוכת הנוכחית, שלושתם חברו יחד להקטנת פיקדונותיי. אף לא פקיד אחד, עורך דין אחד, בנקאי אחד, טרח לעשות משהו פשוט ואנושי כמו להרים טלפון ולהגיד: שמע, אדוני, אתה רוצה אולי לשלם לפני שאנחנו מפעילים עליך קנסות דרקוניים, ריביות מופרכות ושכר טרחה מיותר לחלוטין?

אף לא אחד מהם טרח והתחושה היא שלפחות אחד מהם, הבנק שלי, בנק הפועלים, בגד בי. מערכת היחסים שלי עם הסניף האפאתי ממילא של הבנק ברחוב בלפור בתל אביב, מעולם לא תהיה אפילו מה שהייתה. והיא ממילא הייתה תמהיל לא נעים של היעדר שירות ויחס אישי גם לפני כן. הרי גם פעם לא יכולתי להשיג שם בטלפון פקיד חי בשיחה ישירה, אלא שעכשיו הרגשתי שאבד לי גם הרצון לעשות זאת.

הנחה של 231 שקל בשכר טרחה

כתבתי מכתב לרשות השידור. הצגתי את עצמי, הבהרתי שאין לי בעיה לשלם, השאלה כמה. סיפרתי ששלחו את ההתראות לדירה שאיני גר בה שנים. פניתי לקול ההיגיון של הפקיד שאולי יטרח לקרוא. מישהי שאינה סיוון התקשרה כבר למחרת, יום חמישי: "מר אביגד? זה בקשר לבקשה שלך להפחתה בחוב לרשות השידור".

כן, תודה שאת חוזרת אליי.

אה?

מה החליטו?

יש לך כאן... אתה צריך לשלם 5,300 שקל.

זה היה גם פחות או יותר הסכום שממנו התחלנו, לא?

מהרשות עצמה קיבלת הפחתה של 1,200 שקל בחוב. ויש לך גם הפחתה של 231 שקלים בשכר הטרחה.

231? וואו. תודה באמת.

זה מה שהוחלט.

וזה עד מתי?

עד סוף 2011.

למה לא לשלם הכול כבר, כולל 2012?

אם ככה, אני צריכה לדבר עם סיוון, חכה... היא אומרת שנתקשר אליך שוב ביום ראשון ונסגור את זה כולל 2012. היא צריכה לדבר שוב עם האיש ברשות השידור.

איך זה הוחלט?

אה?

טוב, תודה. נדבר ביום ראשון.

בסוף השבוע ניסיתי בעיקר להדחיק, יכולת קריטית במאבק מול רשויות ממשלתיות המוציאות שם רע לצבע האפור, שהצטיידו בשכירי חרב על אחוזים. שיננתי לי שהם פשוט לא שווים את עוגמת הנפש, שזה רק כסף, 5,000 ומשהו שקלים, וממשיכים הלאה. חשבתי גם על עשרות אם לא מאות פרקי "חוק וסדר", סדרת המשטרה המצוינת שראיתי לאורך השנים בזכות ערוץ 1, ומלמלתי שאם רק היו מתקשרים ואומרים לי, "תראה, עד היום לא התבקשת לשלם אגרה, אז בוא תחזיר לנו כמה שנים אחורה, 369 שקל לשנה, ותתחיל לשלם מעכשיו" - הייתי משלם; אולי לא בשמחה אקסטטית, אבל בהבנה מסוימת.

ביום ראשון על הבוקר, שילמתי 4,000 שקלים לפקודת רשות השידור ועוד 1,250 שקלים שכר טרחה למשרד עורכי הדין פרנקל את קורן. החוב המקורי שלי, נאמר לי, תפח ל-7,600 שקלים, והנה אני משלם רק 5,250 שקלים. תודה, תודה לך, רשות ממשלתית נאורה. תודה לך שידור ציבורי רזה, חד, עדכני ומופלא.

פסח מעוקל

לפני התשלום עצמו היה עוד רגע מכעיס, חסר אונים כמו כל חבריו הכעורים. "תראי", אמרתי לפקידה בפרנקל את קורן, "עיקלתם לי 5,200 שקלים בחשבון הבנק, שמתם אותם בפיקדון יומי שפתחתם שם ללא ידיעתי וזה סכום שאני לא יכול לגעת בו. לא רק זה, הוא גם מגביל אותי במגוון פעולות בחשבוני. האם ברגע שאני משלם, העיקול מוסר?".

אדוני, העיקול לא מתבטל עכשיו, זה לוקח שבעה עד עשרה ימים.

אבל שילמתי.

אלה הנהלים, אדוני.

ביקשתי לדבר עם סיוון. "איזה חוצפה יש לכם, לגבות כסף, וגם אז לא להסיר את העיקול!", צרחתי עליה. "תשמע אדוני, זה שבעה עד עשרה ימים. ננסה להקדים את זה, אנחנו יודעים שאנשים לא אוהבים להיכנס לפסח עם עיקול".

בטח לא עם עיקול שכבר שילמו עליו!

תקשיב, אדוני. עד עכשיו היית בסדר ועכשיו אתה מתחיל לדבר לא יפה. אתה רוצה שאגיד לך שבעה עד עשרה ימים ודי? אין לי בעיה. אלה הנהלים.

המום מעצם העובדה שצללתי לסיטואציה שבה פקידה מאיימת עליי בהסרת יחס חיובי לכאורה, לא מצאתי דבר לאומרו. בסופה של שתיקה, שאלתי: "מה בעצם קורה בזמן הזה? למה העיקול לא מוסר מיידית?".

אנחנו שולחים בקשה להסרת עיקול להוצל"פ, הם שולחים בקשה לבנק ישראל, שפונה לבנק שלך. זה לוקח בין שבעה לעשרה ימים.

ואת לא יכולה לזרז את התהליך?

אני יכולה רק לפנות להוצל"פ. מרגע שהבקשה שם, אין לנו שליטה על התהליך.

אבל שילמתי!

תקשיב אדוני, שילמת חוב, זה לא הולך לכיס שלי. אלה הנהלים! מה אתה רוצה?

יש לי חיבה מוזרה לשאלות שגורמות לי לחשוב; והשאלה הזו, "מה אתה רוצה", עשתה בדיוק את זה. פתאום הבנתי שאני נוקש בדלת הלא נכונה. למה שמשרד עורכי דין שלא שמע עליי מימיו יצעד רבע צעד לקראתי? זה לא עובד ככה במדינת ישראל. אם יש מוסד שאמור היה לגלות בשלב זה הבנה למצבי, בטח אין זו לשכת ההוצאה לפועל, וגם לא משרד עורכי הדין פרנקל את קורן.

התקשרתי לפועלים בטלפון וביקשתי לדבר עם נציג מסניף הבנק שלי. "הם יחזרו אליך בטווח של 12 שעות, מניח שמחר בבוקר", הרגיע אותי נציג שירות אדיב. למה, למה לשים אנשים אדיבים כחיץ בין הלקוח לסניף הבנק, הרהרתי - ומיד סילקתי את המחשבה. צריך להיות ממוקד מטרה עכשיו. "או-קיי, תודה לך. אני מחכה לטלפון".

לאה מסניף בנק הפועלים צלצלה למחרת בבוקר. "כן, אדוני. הבנתי שרצית לדבר עם מישהו מהסניף". הסברתי לה את מצבי וביקשתי לדעת מה עושים.

יש לך אישור הסרת עיקול, אדוני?

יש לי אישורים ממשרד עורכי הדין על ביצוע התשלום, זה טוב?

יש לך אישור הסרת עיקול, אדוני?

אני שילמתי!

אני צריכה אישור הסרת עיקול, אדוני. רוצה שאחזור אליך עוד מעט?

התקשרתי שוב לפרנקל את קורן, ביקשתי את סיוון. "בבנק אומרים שאני צריך אישור הסרת עיקול".

אני לא יכולה להוציא לך אישור כזה.

מה, למה לא? שילמתי לכם.

רק ההוצאה לפועל מוציאה אישור כזה.

ואת לא יכולה לדבר איתם?

שבעה עד עשרה ימים. אלה הנהלים!

לאה מהסניף חזרה אליי, כמובן מחסוי. "תגידי", שאלתי אותה, "אתם לא יכולים להרים טלפון למשרד עורכי הדין שבו שילמתי, או להוצאה לפועל, לקבל אישור ששילמתי ולגמור את הסיפור הזה? אתם הסניף שלי, אני הלקוח שלכם כבר הרבה שנים. תעזרי לי".

"אנחנו לא מרימים טלפונים", באה התשובה כמו מכת וו שכל כולה נוק-אאוט. סוף-סוף הפנמתי מה מוכנים לעשות בשבילי בסניף בלפור. באותו הערב, בעיתוי שאין מוזר ממנו, עצרה בחניה ליד ביתי משאית של בנק הפועלים ושני אנשים מסרו לידיי ארגז עץ מהודר ובו שישה בקבוקי יין מיקב יתיר, עם ברכה מדוברת הבנק: "לדורון, חג אביב שמח!".

הדיסוננס בין יחס הבנק אליי כלקוח ויחס הבנק אליי כעורך בגלובס, התבונן בי במבט מצפה, כמי שסיים לספר כרגע בדיחה מוצלחת.

זבובון אומלל, בין שתיים לארבע

בין לבין, ניסיתי לפנות גם לאגף הגבייה ברשות השידור, הפעם במייל. לא פיתחתי תקוות גבוהות לתשובה, המייל הראשוני היה בעיקרו הוצאת קיטור: "שלום רב, רציתי לדעת מדוע עיקלתם לי 5,200 שקלים דרך הוצל"פ מחשבון הבנק, מבלי שקיבלתי מכם פנייה מקדימה אחת? מה הסיבה? מחכה לתשובתכם המהירה, לפני פנייה לערוצי תגובה אחרים. תודה".

כעבור יומיים, הפתעה, נחת אצלי מייל חוזר מבועז אברהמי, ראש תחום באגף הגבייה של רשות השידור: "שלום, יש לפנות לעו"ד שעיקל ... פרנקל את קורן. בברכה".

מה שנקרא, למה אתה מפריע לי, זבובון אומלל, בין שתיים לארבע. על תשובה זו השבתי: "אני מצטט אותך, תודה". ונעניתי: "אני יכול לתת לך תשובה על מה שלא ביצעתי ? רק העו"ד ... בברכה, בועז אברהמי, ראש תחום".

בשלב זה, כנראה, אבדה סבלנותי המפורסמת ויריתי: "אתה יכול לתת לי תשובה בכלל? אתה זה שטוען לחוב, אז למה לא להרים טלפון? לדבר? שלחתם הודעות לדירה שאני לא גר בה 15 שנים. זה בסדר בעיניך? זו התנהלות תקינה? בטלפון אחד הייתם יכולים לפתור הכול. אבל נראה שעדיף לגבות אלפי שקלים דרך משרד עורכי דין".

כחלוף יממה בא מענה: "אתה שואל קובע ועונה... צלצל בין 14.00-9.00, 6662*, תשאל את כל השאלות. בברכה, בועז אברהמי, ראש תחום".

המעגל נסגר. אותו שירות שפועל שלושה ימים בשבוע, בין תשע לשתיים, ומתיימר להיות אוזן קשבת למסכנים שכבר מזמן הועברו לטיפול הצמוד של ההוצל"פ. נואשתי.

באותו יום, לאחר השיחה הלא נעימה עם לאה מבנק הפועלים, העליתי סטטוס בפייסבוק: "מאז שבנק הפועלים פתח את פועלים בטלפון, ללקוחותיו אין דרך ליצור קשר ישיר עם הפקידים בסניפים. לפקידיהם גם ניתנה הוראה: אתם לא מרימים טלפון ללקוח, גם אם גוף חיצוני החליט שהגיע הזמן לעקל לו משהו בחשבון. אז הבנק פשוט פותח פיקדון יומי עם הסכום המעוקל ללא ידיעת הלקוח ושולח מכתב בדואר רשום. הגיע - יופי. לא הגיע - אנחנו מכוסים. זו תפיסת השירות של בנק שרשם 2.75 מיליארד שקל-רווח נקי ב-2011. 'אנחנו לא מרימים טלפונים', אמרה לי הבוקר הפקידה לאה אחרי שביקשתי מפועלים בטלפון לשמוע פקיד חי מסניפי. הם גם לא מסמסים ולא שולחים אימיילים. מקסימום פקס, למתעקשים. טלפון? ללקוח? מאיפה באים לך רעיונות כאלה?".

הסטטוס צבר כשבעים תגובות. קשה היה לפספס את העובדה שהבנקים, הפועלים והשאר, מעוררים זעם מיידי אצל די הרבה אנשים.

יממה אחר כך, לאחר שכבר גמלה החלטה בלבי לרדת מכל הסיפור ולהניח לשבעה עד עשרה ימים לחלוף להם בעודי משלם-אך-עדיין-מעוקל, צלצל הטלפון, שוב ממספר חסוי. על הקו הייתה דפנה, מהמרכז לטיפול בלקוחות בבנק הפועלים.

שלום, דורון?

כן.

הבנתי שפרסמת איזה סטטוס בפייסבוק. דיברתי עם האנשים בסניף שלך, רציתי לדעת מה בדיוק הבעיה כדי שנוכל לעזור.

סיפרתי לה. אמרתי לה גם, בזעם רב, שהיא איחרה את המועד, ופירטתי כל מה שאני חושב על התנהלות הבנק שלה - לא שלי! - מולי. "מנהל הסניף שלך מוכן לתת מספר טלפון ישיר אליו, שתדברו".

גיליתם שאני מגלובס?

תרצה לדבר איתו?

לא, זה מאוחר מדי, דיברתי עם לאה, הספיק לי. תודה.

15 דקות מאוחר יותר צלצל שוב הטלפון: "זו שוב דפנה, בדקנו את המקרה שלך, דיברנו עם משרד עורכי הדין של רשות השידור, אנחנו שמחים להודיע לך שהעיקול הוסר, הפיקדון היומי משוחרר. תרצה להעביר אותו לעו"ש?". מלמלתי שכן, וקול גברי אמר ברקע, "מבוצע ברגע זה!".

למחרת שוב צלצול טלפון, שוב ממספר חסוי. "שלום, דורון? מדבר סגן מנהל הסניף שלך בבנק הפועלים. מה שלומך?".

אני בסדר.

שמע, החלטנו להעביר אותך לבנקאות פרטית. הנה, קח את הטלפון הישיר של הפקידה שמטפלת בך. קח גם את המספר הישיר שלי אם תרצה לדבר.

במה זכיתי?

אמממ, אנחנו מזהים בך פוטנציאל.

אני בן 45... טוב, שיהיה.

בשלב זה חזרתי לחיי. ועדיין, שתי מחשבות נותרו שם, ברקע, כל הזמן, כמו וירוסים שמאיטים פעולת מחשב: איך אפשר להסביר את שינוי היחס מהבנק בטרם ידע מה תפקידי בגלובס, ואחרי שנודע לו? וכמה מלקוחות בנק הפועלים, בנקים וארגונים אחרים - כלומר, כמה מכם - עוברים סיוטים צרכניים-שירותיים כאלה ולא יכולים אפילו להתנחם במיני הפי-אנד? אתם מוזמנים לכתוב לנו: doron@globes.co.il

תגובות

"נלמד את פרטי המקרה"

תגובת בנק הפועלים:

"עיקולים בחשבונות לקוחות הבנקים בישראל מתבצעים על-פי דיני המדינה. בנק הפועלים מקבל מדי חודש, מרשויות החוק השונות, עשרות אלפי עיקולים כאלה בחשבונות לקוחותיו. הנהלים במקרים כאלה ברורים ואינם מאפשרים כל סטייה הנוגדת את החוק. עם זאת, עובדי בנק הפועלים מונחים לפעול ברגישות מרבית במהלך הקשר עם לקוח שהופעל נגדו צו עיקול בחשבונו בבנק. אנו מצטערים על תחושתו של הלקוח ביחס לדרך שבה טופל על-ידי הבנק, ונלמד את פרטי המקרה כדי להפיק את הלקחים הנדרשים לעתיד".

תגובת רשות השידור, באמצעות אבי כ"ץ, סמנכ"ל גבייה:

"ראשית, ברצוני להתנצל בפני מר אביגד על כך שלא היה שבע רצון מהשירות שניתן לו על-ידי עובדי הגבייה ומשרד עורך הדין הפועל מטעם הרשות. כמו כן, ברצוני להתייחס לגופן של הטענות המועלות על-ידי מר אביגד. חוק רשות השידור מחייב כל אזרח המחזיק במקלט טלוויזיה להודיע על כך לרשות השידור, לא יאוחר משלושים יום מהיום שבו החל להחזיק בו. מדבריו של מר אביגד עולה כי במשך שנים הוא החזיק במקלט, אך לא הודיע על כך כמתחייב בחוק.

"יתר על כן, לא פעם קבע בית המשפט, כי רק רישום במרשם האוכלוסין על-אודות מעונו של האזרח הוא בגדר הוכחה לגבי המען הנכון שבו הוא מתגורר, וכי על כל אזרח לפעול בהתאם לחוק מרשם האוכלוסין ולשנות את כתובתו במועד. אני מאמין כי אם היה פועל בהתאם לשני חוקים אלה, הייתה תקרית זו נמנעת ממנו. לגבי הטענות המועלות על השירות שקיבל, ברצוני להתייחס ולומר כי רשות השידור ערה לצורך לשיפור המענה הטלפוני באופן שיאפשר לאזרח לקבל מענה לפניותיו במהירות וביעילות. במסגרת הרפורמה ברשות השידור, עתידים להיערך שינויים בתחום השירות שיאפשרו לאזרח לקבל מענה מהיר, יעיל ומקצועי".

תגובת משרד עו"ד פרנקל את קורן:

"המשרד קיבל על עצמו את המחויבות לסייע לרשות השידור בגביית אגרת הטלוויזיה ממחזיקים במקלטים אשר משתמטים או מתעכבים במילוי חובת התשלום, ולא נענו לפניות חוזרות ונשנות של הרשות להסדרת החוב. במסגרת משימה זו הועברו למשרדנו תיקי מחזיקים אשר נמנעו במשך זמן ממושך מתשלום חובם.

"במקרה הנדון במכתבך מדובר בדיווח סוחר על רכישות שהתקבלו בשנת 2003, ומאז ניסתה הרשות באמצעים העומדים לרשותה, על-פי פקודת המסים, להניע אותך להסדיר את החוב.

"לאחר שמוצו האמצעים האפשריים על-פי פקודת המסים, הועבר תיק החוב לטיפול על-פי חוק ההוצאה לפועל. גם פניותינו אליך וגם פניות ההוצאה לפועל לא נענו, ומכיוון שכך הוטל עיקול על חשבון הבנק שלך.

"התנהלות משרדנו בפתיחת תיק ההוצאה לפועל בוצעה באופן תקין וכנדרש בחוק. מרגע ששולם החוב הוציא משרדנו אל ההוצאה לפועל בקשה להסרת העיקול שהוטל על חשבון הבנק".