ההמצאות שישנו את החיים של כולנו

מדרגות נעות ספירליות שיחליפו את המעליות, וחומר מיוחד שיאפשר מחזור פלסטיק בלי למיין את השקיות ■ שני הזוכים הטריים בתחרות פורצי הדרך ע"ש אילן ואסף רמון מספרים על הפטנטים המהפכניים

זה היה כנראה רגע, מאית שנייה, תפוח שנפל על הראש, שאפשרו למדענים הגדולים בהיסטוריה לחשוב על כמה מההמצאות ששינו את חייהם של מיליארדים; או במילה אחת: הברקה. ציטוט ידוע המיוחס לאלכסנדר גראהם בל גורס כי ממציא אינו יכול שלא להמציא, ממש כפי שאינו יכול שלא לנשום. זהו הממד הרביעי, התניה בלתי ניתנת לריסון, דחף בלתי נשלט להמציא את המציאות מחדש. כל זה שריר וקיים, אבל בפועל, יעידו ממציאים רבים, ההמצאה לא יכולה לקרום עור וגידים בלי שעות אין-סופיות במעבדה, שרטוט של טיוטה ועוד טיוטה, מחשבה וזיעה. ואף זו עובדה ידועה: אין קיצורי דרך.

שני ממציאים ישראלים, מישל דוד ומאיה אפרתי, שזכו בחודש אפריל האחרון בתחרות פורצי דרך על-שם אילן ואסף רמון, ממחישים היטב את שני העקרונות האלה. אלה סיפוריהם.

בתנועה מעגלית

באמצע השנה השנייה ללימודיו במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל נסע מישל דוד לחצי שנה של חילופי סטודנטים בארגנטינה. שם, בבואנוס איירס הצפופה והסואנת, החל להבשיל רעיון שכבר העסיק אותו זמן מה: "כל הזמן חשבתי על הפתרון של מדרגות נעות בספירלה בערים צפופות, וכשחזרתי לארץ כדי לעבוד על פרויקט הגמר שלי החלטתי שאני תוקף את העניין. בהתחלה זה נראה לי מעניין מבחינה עיצובית, וגם למרצים בבצלאל זה נראה היה כמו חומר טוב לעבודה, והם מאוד עודדו אותי והייתה לי הנחיה מאוד כיפית ותומכת".

- ובכל זאת, לא הצגת את פרויקט הגמר הזה.

"לא. רציתי לרשום עליו פטנט, ואילו הייתי מציג אותו הייתי מאבד את הזכויות. בסוף אותה שנה עמדתי עם הפתרון ביד, ונראה הגיוני להקים חברה ולנסות לקדם את הטכנולוגיה. כל מה שאנחנו עושים כיום בחברה, הליקסייטור, התחיל בסוף אותה שנת לימודים בבצלאל".

ומה שהתחיל באותה שנת לימודים לא הלך רק קדימה, אל העתיד, אלא בעיקר אחורה - כמאה שנים אחורה ליתר דיוק: "הגעתי למחסן של מוזיאון בלונדון כדי למצוא שרידים של מכונה דומה שניסו לבנות לפני מאה שנים, ופגשתי היסטוריונים שתרמו המון לתחקיר שערכתי. אנחנו רוצים להצליח, אז המחויבות שלנו היא לחקור את ניסיונות העבר כדי להבין באיזה אופן הם נכשלו - טכנית, כלכלית או מכל סיבה אחרת".

- היו ממצאים מעניינים?

"מאוד. גיליתי, למשל, שניסו לבנות מדרגות נעות בספירלות, אבל המתקן לא היה מספיק גמיש. ברור שהיום, בעידן שבו אנחנו חיים, האפשרויות שגלומות בטכנולוגיות חדשות שונות ממה שהיה לפני עשרים או שלושים שנה, וזה עוזר לנו להתגבר על מה שמהנדסים לפני מאה שנה לא הצליחו להתמודד איתו. אגב, המדרגות הלולייניות זאת המצאה שמיוחסת ללאונרדו דה וינצ'י. היתרונות שלהן היו חיסכון במקום, ושהן אפשרו לעלות לגובה בכל מיני כנסיות ומבנים. במקור רצו שגם המדרגות הנעות יהיו בספירלות, אבל בגלל שלא הצליחו לייצר ספירלות ייצרו את המדרגות הנעות הישרות שאנחנו מכירים, אפילו שמבחינת שטח נדרש אין בזה היגיון. היה ברור למהנדסים שזה מה שצריך לקרות למדרגות הנעות, אבל היסטורית זה לא קרה, כי הייתה חסרה המצאה ספציפית, וזה מה שאנחנו מאמינים שיש לנו".

- אז איפה טמון הפטנט?

"המדרגות נעות באופן מסורתי בשתי מסילות משני הצדדים, מה שיוצר מורכבות מאוד גבוהה כשאתה מנסה לקחת סיבובים - כי יש לך רדיוס קטן יותר וגדול יותר ומהירויות שונות של שרשראות ובלגן מבחינה מכנית. אנחנו פיתחנו מסילה מרכזית אחת, שמרכזת את כל שמונה המסילות הדרושות למדרגות הנעות. זה רעיון שמעולם לא הופיע באף אחד מהניסיונות במאה השנים האחרונות, וזה די מפתיע כי הוא פשוט יחסית. זה הגילוי הגדול שקרה בתקופת בצלאל, ועל זה אנחנו בונים".

- איך ההמצאה הזאת תשנה את חיינו?

"אני אוהב לחשוב על המצאת הבלמים למעלית שאפשרו את הבנייה של גורדי השחקים. זה משהו שאף אחד לא באמת ציפה לו, הארכיטקטים ידעו לבנות גורדי שחקים, אבל אי-אפשר היה לעלות בהם באופן הגיוני, אף על פי שהמעלית הייתה קיימת. ואז הגיע בחור בשם אוטיס, שהמציא את ברקס החירום למעלית, וכך גם אם הכבל נקרע המעלית לא תיפול לתוך הפיר אלא תיעצר. זאת המצאה שפתחה את העידן של המעלית המודרנית, ומאותו הזמן - בתוך עשרים שנה - ניו יורק צמחה לגובה באמצעות המצאה אחת, ופשוטה יחסית. כך שאין לדעת מה הטכנולוגיה שלנו יכולה להביא לתכנון הערים ולארכיטקטורה".

- מה המדרגות הספירליות יודעות לעשות שמעלית לא יודעת?

"המדרגות יכולות להעביר הרבה יותר אנשים, כי מעלית מוגבלת בזמן המתנה, ואילו מדרגות נעות מעבירות בממוצע פי עשרה אנשים בשעה נתונה. בגלל זה משתמשים במדרגות נעות בתחבורה ציבורית ולא במעלית. יש תחנות ישנות בלונדון עם מעליות, אבל הדברים האלה מקשים את התחבורה בערים עם רכבות תחתיות. לכן הפתרון שלנו מושלם עבורם, כי אפשר להכניס מדרגות נעות לתוך מה שהיה פיר של מעלית, ואז לא צריך לשנות את הארכיטקטורה של התחנה, אבל להצליח להעביר פי עשרה אנשים בשעה".

- צריך לא מעט כסף כדי להרים המצאה כזו. יש לכם?

"לאחר הזכייה בתחרות ולקראת הנסיעה לארצות הברית צחצחנו את התוכנית העסקית שלנו, שהיא לא פחות יצירתית מהטכנולוגיה (להליקסייטור יש כמה עובדים בישראל ומנכ"ל, ברוך לבנון, שמנהל את ענייניה, צ' ק'). אנחנו מקווים בשנה וחצי הקרובות להצליח להקים גוף שידאג לפיתוח של הטכנולוגיה. התוכנית היא לאחד כמה חברות שיהיה להן אינטרס, כמו חברות של מדרגות נעות. אני אוהב את ההשוואה לתעשייה של הצילום הדיגיטלי - איך מתעשייה של כימיקלים וניירות הדפסה נהייתה תעשייה דיגיטלית לחלוטין בקצת יותר מעשור. זה מעבר מצוין של התעשייה מהמאה העשרים למאה ה-21, ואנחנו רוצים שזה יקרה גם בתחום של המדרגות הנעות".

שקיות או לא להיות

מאיה אפרתי כמעט עשתה תאונה בגלל יריעת פלסטיק. זה היה לפני עשר שנים באחד מכבישי הדרום. היא נסעה בכביש, ולפתע יריעת פלסטיק מחווה חקלאית קרובה התלבשה על השמשה של האוטו. "לא ראיתי כלום", היא משחזרת. "זה היה ממש מפחיד. עניין של שניות קריטיות עד שעצרתי".

היא שכחה מהאירוע הזה והמשיכה בחייה כסמנכ"לית מכירות שיווק בחברת תוכנה, עד שבשנת 2007 הרגישה שמיצתה לחלוטין את תפקידה, ואז אותה יריעת פלסטיק התגנבה שוב לחייה: "חיפשתי לעסוק במשהו מועיל, משהו עם משמעות. התחלתי לשאול את עצמי שאלות, עד שחלמתי לילה אחד על שקיות מתעופפות. קמתי בשש בבוקר ונכנסתי למטבח, הוצאתי שקיות והתחלתי לגהץ. חמש דקות של ניסיון גיהוץ הובילו לשעתיים, וככה המשכתי במשך החודש לגהץ. הייתי באובססיה".

מה שאפרתי חיפשה בגיהוץ הוא החומר המשותף לכל השקיות; כזה שיכול, נניח, להדביק ניילון מהסופר עם פלסטיק משקיות של חנויות בגדים, ולשלב אותו בחומר השקוף שממנו עשוי השמרדף. למה היא חיפשה את החומר הזה? מפני שברגע שתמצא אותו, אפשר יהיה להמציא שיטה למיחזור סוגים שונים של פלסטיק, שיטה שתעקוף את הטרחה של מיון זבל, שבישראל ממילא ממעטים בו.

"ניסיתי מיליון דברים שלא עבדו", היא מספרת. "הוספתי לתערובת את כל מה שיש לי במטבח, עד שלבסוף הגעתי לחומר שהיה לבסיס, אבל גם זה לא עבד. ואז נשברתי ושיניתי גישה: ישבתי מול האינטרנט והתחלתי ללמוד, קראתי במשך חודש על אלפי פטנטים, קיבלתי המון רקע וראיתי מצגות בנושא".

- הדבקת פערים במבוא לכימיה.

"כן. הפכתי את הניסויים לשיטתיים, עם אחוזים וחומרים ומינונים ועל בסיס ידע, אפילו שלא היה לי רקע בכימיה. מה שמעניין זה שדווקא הפערים בידע הכימי הובילו אותי בסופו של דבר לתגלית. פוליאתילן, החומר שממנו עשויות שקיות פלסטיק, נחשב לסרבן הדבקה, אז כימאי מראש לא היה מנסה להדביק אותו. אבל אני שיחקתי עם החומרים כי לא ידעתי את הנתון הזה".

- אז מה גילית?

"למדתי שיש עשרות סוגים של שקיות עם צפיפות גבוהה ונמוכה. לשקיות הצבעוניות המרשרשות שמקבלים בשוק היה לי פתרון כבר בתוך חודשיים, אבל חיפשתי את הדבק שיחבר בין כל סוגי השקיות. וכשזה עבד, אז זה היה החידוש האמיתי, כי אין שיטת מיחזור שמערבבת את שני החומרים".

- רקחת דבק-קסם.

"כן, בדיוק. הוא עשוי מכמה תרכובות בסיסיות על בסיס שעווה, שזה הבסיס לכל דבק חם בתעשייה, והתוספים הקריטיים שנותנים לו את התכונות שמאפשרות לשלוט בקשיחות, בגמישות ובטקסטורה - כולם מחומרים טבעיים ולא רעילים. מה שכן, הם מגיעים לתרחישים כימיים".

- ואת כל זה את עושה באותה תקופה בבית, על הגז.

(היא צוחקת) "במשך חצי שנה אף אחד לא נכנס אליי הביתה. הסלון היה המקום של הטסטים של היריעות, והייתה לי שם מכונה באמצע הסלון. המטבח הפך למקום שבו רקחתי את הפורמולה, וקניתי המון ציוד יד שנייה ובשוק הפשפשים. כולם חשבו שירדתי מהפסים באופן מוחלט. זה לא היה נראה הגיוני שעזבתי את כל התנאים הטובים שהיו לי ואני מתעסקת בשקיות. אבל אי-אפשר להשוות בין חיים שבהם אתה עושה מה שאתה רוצה לבין חיים שבהם אתה עושה מה שאתה חייב".

ההתייחסות של הסביבה השתנתה כשאפרתי החלה לקבל הכרה על ההמצאה: "חיפשתי מומחים בתחום, והגעתי לפרופ' שמואל קניג, שהוא מומחה בפולימרים ודיקן הפקולטה להנדסה בשנקר. הלכתי אליו עם הניסוי שהכנתי - תיק משקיות ממוחזרות. זה היה אחרי שלב הקריאה באינטרנט. הוא פשוט נדהם, ואמר, 'איך הדבקת את זה?', כי ידוע שזה חומר סרבן הדבקה. אמרתי לו שיבוא להדגמה בבית, ומאז הוא מלווה אותי".

בשנת 2009 פתחה אפרתי את מפעל אליה, שעסק בייצור תיקים אופנתיים מיריעות של שקיות ממוחזרות. מאז הספיקה גם לזכות בפרס ראש הממשלה לשנת 2010. היא לא עצרה שם: "המצאתי פטנט נוסף, שהיום הוא העיקר שבו אנחנו מתעסקים. בפטנט החדש אני לוקחת את כל החומרים שאין להם פתרונות מיחזור, כמו בקבוקי אקונומיקה וקוסמטיקה, או קופסאות חלב, ונכנסנו לנישה של מיחזור כל סוגי הזבל בלי הפרדה - שילובים של פלסטיק וקרטון ליריעה אחת. הדבק שלנו עוקף את מבנה החומר, מקדם התכה, נותן ציפוי לכל חלקיק והופך אותו לחומר אחר; אז החומרים מדברים בשפה אחידה, אף שהם שונים".

להקמת המפעל בגלגולו הראשון גייסה אפרתי 700 אלף דולר. בימים אלה היא בתהליך גיוס כספים נוסף, בתקווה לפתוח מפעל לפיתוח.

- הגלגול הנוכחי של הפטנט נשמע כמו חזון אחרית הימים לבעיית הפסולת העולמית, ופה בישראל ישנו ברקע גם חוק האריזות, שמתלבש כמו כפפה ליד.

"נכון. על-פי חוק האריזות, החברות שמייצרות את האריזות יחפשו מי שייקח מהן את האחריות למחזר את הזבל. אז אני אספק למי שייקחו את האחריות את הפתרון. אנחנו עובדים בימים אלה על מודל כלכלי. להגיע למיקוד לקח לנו הרבה זמן עד שהבנו שהוא נמצא בפיתוח הטכנולוגיות. כיום הלקוחות קונים מאיתנו את הטכנולוגיה בשביל לייצר את היריעות. אני נוסעת בקיץ לארצות הברית בעקבות מלגה שקיבלתי שם, כדי להתמקצע עוד בננו טכנולוגיה. זה משהו שאי-אפשר ללמוד באינטרנט".

- מה לגבי פרנסה?

"בינתיים זה רק עולה לי. אני נשארת עם הראש מעל המים. רק לפני שנה וחצי זה נראה בלתי אפשרי מבחינה כלכלית, אבל מתברר שיש הרבה דברים אפשריים. היו לי אלף סיבות נכונות ומוצדקות לסגור את החברה מאתיים פעם, אבל אני חושבת שדווקא ההתמדה וההמשך של העשייה, אפילו שזה נדמה לכאורה נגד כל הסיכויים, מלמד שרוב השדים שיש לנו הם במוח ולא במציאות - לא קל להילחם בהם, והיו קשיים, אבל המציאות יותר פשוטה מהפחדים".

- איך הרעיון שלך ישנה לנו את המציאות?

"בתרבות הצריכה שלנו אנחנו קונים מיליון דברים שאנחנו לא צריכים, ומייצרים טונות של זבל, ובסוף כל יום נראה אריזות ושקיות בפח של כל אחד מאיתנו, כי כמעט הכול מגיע בשקיות ובאריזות. אנחנו פיתחנו את הפטנט שיסגור את המעגל".

מאתרים את פורצי הדרך

תחרות פורצי דרך על-שם אילן ואסף רמון - שמתקיימת זו השנה השנייה כיוזמה משותפת של משרד המדע והטכנולוגיה ושל קרן רמון - נועדה לאפשר לישראלים מהאקדמיה, מהמדע ומעולם היזמות להפוך את הרעיונות החדשניים שלהם מתיאוריה למציאות.

המתמודדים התבקשו להציג רעיון שיש לו פוטנציאל להשפיע על חייהם של כמיליון ישראלים בתוך חמש שנים. הזוכים קיבלו מלגת לימודים בגובה 30 אלף דולרים ממשרד המדע והטכנולוגיה, והם ייסעו בקיץ הקרוב לייצג את ישראל באוניברסיטת סינגולריטי שמפעילות נאס"א וגוגל בקליפורניה. שם יצטרפו לשמונים מוחות מבריקים נוספים מהעולם, שזכו בתחרויות דומות, ובמסגרת המלגה ייפגשו גם עם אושיות כמו מנהלי פייסבוק, גוגל, אסטרונאוטים, נציגים מהבית הלבן ועוד, ויסיירו במעבדות של חברות טכנולוגיה מתקדמות.

השופטים בתחרות היו בכירי המגזר העסקי, ענף ההיי-טק והאקדמיה בארץ: נשיא אוניברסיטת תל אביב פרופ' יוסף קלפטר, מנכ"ל משרד המדע מנחם גרינבלום, מנכ"ל Google ישראל מאיר ברנד, יו"ר קבוצת כתר סמי סגול, מנכ"ל אל על ולשעבר מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, יו"ר קבוצת התקשורת והפרסום גיתם BBDO משה תאומים, שרת החינוך לשעבר פרופ' יולי תמיר, יו"ר SpaceIL ומייסד אלדין ינקי מרגלית, ממקימי Singularity University סלים איסמעיל, איתן סטיבה מבעלי קבוצת LR, מייסד קרן הון סיכון גיזה זאב הולצמן, המדען הראשי במשרד המדע פרופ' אהוד גזית, וראש הקתדרה לחקר הלב באוניברסיטה העברית. פרופ' מוטי חביון.

מישל דוד

■ אישי: בן 33, בזוגיות, מתגורר בברלין

■ השכלה: תואר ראשון בעיצוב תעשייתי מבצלאל

■ ההמצאה: מדרגות נעות ספירליות

■ הפרקטיקה: פתח את חברת הליקסטור, חברה לניידות מתקדמת וטכנולוגיות תחבורה. בימים אלה נמצא בסבב גיוס משקיעים ובמגעים עם חברות אירופיות בתחום הדרגנועים

■ עוד משהו: עוסק גם בשירותי ייעוץ בתחומי*עיצוב והנדסה. זכה בפרסים על מצוינות ועל חדשנות

מאיה אפרתי

■ אישי: בת 40, בזוגיות 2, מתגוררת בתל מונד

■ השכלה: תואר ראשון בכלכלה, הסבה להנדסת תוכנה, תואר שני בניהול טכנולוגיות

■ ההמצאה: דבק שיאפשר מיחזור של פלסטיק מסוגים שונים ללא מיון

■ הפרקטיקה: פתחה את חברת אליה מיחזור, גייסה 700 אלף דולרים לפיתוח הפטנט הראשון, ובימים אלה בסבב גיוס כספים ומשקיעים

■ עוד משהו: זוכת פרס ראש הממשלה לשנת 2010