סוף עידן מינוף הטייקונים

אילן בן דב הוא כנראה רק הראשון - הטייקון הממונף הראשון שנאלץ להחזיר את המפתחות, ובמקרה שלו את מניות השליטה בחברת הסלולר פרטנר. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שהוא גם יהיה האחרון.

כמו שזה נראה כרגע, בקיץ 2012 מתקרב לסיומו עידן המינוף; פרק זמן של עשור שבו שלטו במגזר העסקי חברות החזקה שצרכו מנה מופרזת של אשראי. כמו בן דב, יחזרו גם הן "לגודל הטבעי" שבו היו לפני שגייסו, די בקלות, מיליארדי שקלים מידי הציבור לטובת ביצוע השקעות בארץ ובחו"ל.

לזכותו של בן דב ייאמר כי הוא כבר עיכל את מצבו ומוכן לחזור לנקודה שבה היה זמן רב לפני שהפך לטייקון תקשורת. פחות משלוש שנים לאחר שחברת סקיילקס שבשליטתו לוותה סכום דמיוני של כ-4 מיליארד שקל (מהבנקים, ממחזיקי האג"ח, ומהמוכרת האצ'יסון) כדי לממן את רכישת הענק של פרטנר, הוא נכנע ללחץ החובות, למכתבי עורכי הדין של נושיו ולכותרות העיתונים המחשבות כמעט מדי יום את הפסדיו.

כך, לאחר שמחק כסף גדול של מאות מיליוני שקלים מהונו האישי, הוא מעביר את השליטה בפרטנר לידיים החזקות בהרבה של האצ'יסון (ששלטה בחברת הסלולר בעבר) וחוזר להתמקד במה שעבד עבורו היטב בעבר - שיווק הטלפונים הסלולריים של סמסונג.

הכיס נפגע, התדמית הרבה יותר

בן דב מודל 2012 הוא פחות עשיר במידה משמעותית ממה שהיה לפני שלוש שנים. תדמיתו נפגעה באופן קשה וסביר כי הוא כבר אינו איש העסקים הזחוח שהיה בעבר. אך עדיין, מדובר באדם אמיד, בעל נכסי נדל"ן משמעותיים, וככל הידוע ללא חובות אישיים בבנקים, אשר תודות ל"נדיבותה" של האצ'יסון יכול לפתוח דף חדש.

125 מיליון הדולר שתשלם בעלת הבית החדשה-ישנה בפרטנר תמורת מניות השליטה בסקיילקס, בתוספת הסכמתה לדחיית החזר הלוואת מוכר שהעמידה בעבר, צפויים לאפשר לבן דב לצאת לדרך חדשה כשהוא כמעט נקי מחובות (למעט אלו של חברת ההשקעות הכושלת שבבעלותו, טאו). למחזיקי האג"ח של סאני-סקיילקס מאפשרת העסקה לצאת מהרפתקת המימון המסוכנת של בן דב עם חבלות קלות בלבד.

בדיעבד, ניתן להאשים את בן דב בשיגעון גדלות (הוא עצמו מודה כיום שההשקעה בפרטנר הייתה גדולה על מידותיו) ובתמחור לקוי של סיכוני העסקה, אבל לא פחות ממנו אשמים בפיאסקו של רכישת פרטנר הם אלה שאפשרו לו למנף השקעה כה גדולה ומסוכנת באשראי זול. הכוונה היא לגופים המוסדיים ולמנהלי חסכונות הציבור, שמימנו כ-2 מיליארד שקל מההשקעה בפרטנר באמצעות רכישת אג"ח שהנפיקה להם סקיילקס בשלהי 2009.

הימים, נזכיר, היו ימים של חגיגה בשווקים לאחר משבר האשראי העולמי שפרץ שנה קודם לכן. אך באותו הזמן כבר ניהלו הגופים המוסדיים מגעים לקראת הסדר חוב גדול ראשון מול חברת אפריקה ישראל (שמימנה אף היא את השקעותיה בגיוסי אג"ח גדולים בשוק ההון המקומי). יתרה מכך, סימן שאלה גדול ריחף באותה תקופה גם מעל יכולתה של חברת ההשקעות טאו, שבשליטת בן דב עצמו, להחזיר בעתיד את חובותיה לציבור.

עיוורים לסיכונים

כל אלה לא הרתיעו את המוסדיים, שדומה כי היו עיוורים כמעט לגמרי לסיכונים הנלווים לעסקת הרכישה. סיכונים אלה בסופו של דבר התממשו בעקבות התחרות והרגולציה בענף התקשורת, שמונעות כיום מפרטנר את חלוקת הדיבידנדים שבאמצעותה תכננה סקיילקס להחזיר את חובותיה.

הריביות הנוחות למנפיק שנושאות אג"ח סקיילקס והיעדר ביטחונות שיגנו על המחזיקים במקרה שישתבש התרחיש האופטימי שהציגו דפי האקסל של בן דב ואנשיו, מעידים עד כמה היו המוסדיים מסונוורים וחסרי זהירות, והדבר בא לידי ביטוי בתשואות הזבל שבהן נסחרו אג"ח סקיילקס בשבוע שעבר.

אבל בן דב, כאמור, אינו צפוי להיות הטייקון האחרון שמאבד שליטה בעסקים שרכש באמצעות כסף זול שהעמידו לרשותו הגופים המוסדיים. בשנה האחרונה אנו עדים לקריסה במחיר ניירות הערך שהנפיקו שורה של חברות החזקה ממונפות מרכזיות במשק, וכבר אפשר להגדיר זאת כסופו של עידן.

ההאטה במשק, הרגולציה, והמשבר בכלכלה הגלובלית, חברו כולם לירידה תלולה ברווחיהן של רבים מהעסקים הריאליים (בחלקם נכסים טובים כשלעצמם) שרכשו הטייקונים, ושעליהם בנו כמקור להחזר החוב העצום שנלקח לביצוע אותן רכישות, ממש כמו במקרה של בן דב ופרטנר.

לפיכך, נראה שבשנים הקרובות נראה עוד ועוד בעלי שליטה נאלצים לוותר על חברות שרכשו באמצעות מינוף לטובת בעלי שליטה חדשים, בעלי כיסים עמוקים יותר (ע"ע האצ'יסון בפרטנר), או אף לטובת מחזיקי האג"ח שסיפקו להם את המינוף לביצוע הרכישות.