עשו פוליטיקה, לא מלחמה

עצה לראשי המחאה: אם רוצים לשנות דברים, אין מנוס מפוליטיקה

אלימות, בדרך-כלל, נובעת ממצוקה. אני לא יודע אם המשטרה הפעילה כלפי דפני ליף וחבריה לתנועת המחאה כוח מוגזם. לפי התמונות נראה שהיו שוטרים שהניפו את ידיהם, ואולי את אלותיהם, במידה רבה מדי של התלהבות. אחר הכול, לא מדובר כאן בכנופיות המסכנות את שלום הציבור, לכל היותר את שלומן של כמה מכוניות וחלונות.

עצם קיומה של האלימות מהווה סימן לא טוב לתנועת המחאה, לא רק בגלל ש"זה לא יפה", אלא בעיקר מכיוון שזה סימן שהחבר'ה בשטח אינם מרוצים, אפילו לחוצים. ויש להם סיבה טובה לכך.

שלא כמו בשנה שעברה, הפעם הציבור לא ממש נענה. כמה מאות אנשים זה לא בדיוק תנועת מחאה. אולי בהדרגה יצטרפו רבים יותר, אבל ספק אם זה יקרה באווירה של אלימות, שהיתה זרה למאות אלפי אנשי המחאה המקוריים בקיץ שעבר.

סוף עידן הככרות והשדרות

בעיקרון מגיעה לאנשי המחאה אמפתיה ציבורית רחבה. אחר הכל הם פועלים לטובת הציבור, לא למען עצמם. אבל תמיכה זה משהו שצריך להרוויח, כפי שקרה בפעם הקודמת. עכשיו הגיע שלב חדש, שבו צריך לשבת ולחשוב מה לשנות, באיזו דרך לבחור - לפני ששארית הרצון הטוב של הציבור תתאייד, לשמחתם של אנשי השלטון.

נראה כי דרך המחאה בככרות ובשדרות מיצתה עצמה. אפשר לעשות זאת לעתים, על נושאים ספציפיים, אבל אם רוצים לשנות משהו מהותית, אז כנראה אין מנוס מהדרך הפוליטית.

בסך-הכול זו מסקנה חיובית, זה אומר שיש לנו מדינה שבה הדמוקרטיה מאפשרת לבצע מהפכות במסגרתה. זו אמנם דרך פחות מלהיבה, פחות ססגונית, פחות "קולית" - אבל הרבה יותר יעילה.

לקחת חופש מהדגל המדיני

מה שהופך דרך זו ליותר אטרקטיבית זה שיש לתנועה-מפלגה כזאת מנהיגה מהמוכן. קוראים לה שלי יחימוביץ'. מכל הקופצים לאחרונה על העגלה הפוליטית, היא הכי רצינית, יסודית, שיטתית. בתחום בו מנהיגים יורים סיסמאות נבובות לכל הצדדים - היא יודעת בדיוק מה היא רוצה. ונראה שהדברים שהיא רוצה, בוודאי ברובם, הם גם משאות-הנפש של דפני ליף וחבריה, ובעצם של רובנו.

לא כל אנשי המחאה מסכימים עם האידיאולוגיות השונות של מפלגת העבודה שיחימוביץ' עומדת בראשה. זו יכולה להיות בעיה. יכולה - אבל ממש לא צריכה. חלום חיי הוא לראות בקלפי פתקים של מפלגה הנושאת את הדגל החברתי, הכולל הרבה יותר משכר דירה גבוה.

הדגל המדיני, כלומר הפלסטינים, יכול לחכות. אפשר למתן כבר את הוויכוחים, המחלוקות והפילוגים על הפלסטינים. צריך כבר להיות ברור שבעוד אנחנו קורעים עצמנו על נושא זה, המציאות היא שזה לא ממש נושא, כי אין עם מי לדבר. בטח לא עכשיו כאשר העולם הערבי עסוק במהומות וברציחות.

בתקופה זו יותר חשוב לבנות קודם כל את עצמנו בצורה נכונה, ואז נהיה גם יותר מוכנים לבנות את היחסים עם השכנים.