שנה למחאה: פראיירים שלא לומדים

יש מחאה של אנשים שרגילים להיות מנוצלים, והם אפילו לא מבינים את זה

א. תנו לעילויי התורה פטור

אני לגמרי עם החרדים בסוגיית הפטור מגיוס לעילויים בתורה. אפילו יותר מזה, אני בעד להכפיל את מכסת הפטורים לעילויים בתורה מ-1,500 ל-3,000. זאת, מתוך אמונה שחשוב לשמר את לימוד התורה בישראל. מכל הזרמים, אגב. ברור שבאותה המידה אני בעד מתן פטורים מגיוס לעילויים בקוראן.

אמנם טרם ראיתי את חברי הכנסת הערבים מתייחסים לסוגיה, אבל אני מאמין שגם זמנה יגיע. כנ"ל בנוגע לכל הדתות האחרות, פטור לכל עילוי. אני חושב ומאמין שהציבור הישראלי יוכל לוותר על שירות צבאי של כמה אלפי עילויים ועילויות (הו, עברית, שפה שוביניסטית שכמותך! אין לך אפילו לשון נקבה למילה עילוי), שישבו וילמדו ויוסיפו חוכמה ודעת. חסרים לנו אנשים חושבים לא פחות משחסרים לנו חיילים. אם יש פטור לספורטאי (ואני בעד), אין שום סיבה לא לתת פטור לתלמיד חכם. להפך, זו חובתנו.

בתמורה לפטור ולתנאים הנלווים אליו, כמו מלגה וכדומה, אני מבקש רק דבר אחד: שקיפות. שפעם בשנה או בשנתיים יציגו לנו העילויים את פירות לימודיהם. בואו ונראה את חוכמת החכמים, בואו ונחזה ביפי תורתנו, בואו וניווכח במו עינינו שהפטור לא היה לשווא, שמותו של העילוי באוהלה של תורה הניב משהו בעל משמעות, משהו שהרחיב את הידע האנושי. בואו נראה את החוכמה האין-סופית של הדתות כולן. בואו נראה אם מדובר בהתקדמות או בסטגנציה. קחו את הזמן שלכם, עילויים יקרים, ותחזרו אלינו עם כמה הסברים טובים.

מדענים נשפטים בפרסומים, ספורטאים נשפטים בתחרויות, פוליטיקאים נשפטים בבחירות, חיילים נשפטים במלחמות ופקחים נשפטים במכסת הדוחות. אני חושב שיהיה זה רק הוגן להעריך בפתיחות ובשקיפות גם את עבודתם של העילויים. אחרי הכול, אנחנו לא רוצים לצאת פראיירים, נכון?

ואפרופו פראיירים. במוצאי השבת האחרונה הייתי בהפגנה שלהם בכיכר המוזיאון. מוכרח לומר שלא אהבתי את הרטוריקה. כפל המשמעות של קריאות כמו "כולם משרתים!" חרץ בגבי כמו ציפורניים על לוח, כך גם כל השיח השלילי במהותו. הכול נטל. כולם פראיירים. השאר משתמטים. היה קשה לי לשמוע את הדוברים מנכסים לעצמם את המחאה החברתית. זה הצדק החברתי האמיתי, הם חזרו ואמרו.

אבל זה לא. צדק לא יכול להיות הפניית אש ואשמה אל שתי האוכלוסיות החלשות, העניות והמודרות בישראל ולדרוש מהן לתרום את חלקן. יש טונות של צדק ומוסר בדרישה העקרונית לשוויון בנטל, אבל כשזה מתלווה למין שאיפה מוזרה, שמבוטאת שוב ושוב, לראות חרדים וערבים בבתי קברות צבאיים - ובכן, סליחה, אבל שם אתם מאבדים אותי. איזה מין תפיסת עתיד מעוותת ואפלה זאת? איך אפשר לצפות מאדם לייחל לדבר כזה?

למרות הבסיס הנכון, התנועה לשוויון בנטל אינה חורטת על דגלה תקווה או עתיד ורוד יותר, היא לא דוחפת אל עבר הטוב. לא יודע מה אתכם, אבל בעיניי חרדים בקנה וערבים בצריח זה לא בדיוק החזון הכי מגניב שיש. אני בעד שאיפות נעלות יותר ממחזורי גיוס גדולים יותר.

אני מאמין שהצטרפות אמיתית והמונית של החרדים ושל הערבים לחברה הישראלית תיתן לנו דחיפה עצומה קדימה, זה יהיה כמו הרוסים שבאו עם כל האנרגיות. החברה שלנו תטוס לשמיים. הצבא (כמו גם תחליפיו) הוא חלק חשוב מזה, אבל הוא לא היחיד. שיח שכולו טינה והאשמות אינו עוזר בכלום, זה בטוח.

ב. הערך הוא הסחת הדעת

טיבן של טינות והאשמות הוא להמשיך ולהתגלגל. עמדתי שם, בקרב הפראיירים, ויכולתי לחוש באוויר איך עוד מעט קט ישתנה כיוון הרוח, והקריאה לשוויון בנטל, לשירות צבאי תופנה מהחרדים ומהערבים גם אל עבר המשתמטים השמאלנים.

חלק מהדוברים אמרו את זה במילים ברורות. אחרי הכול, זה המסלול הקבוע של השיח הציבורי, לא? חרדים, ערבים, מתנחלים, שמאל, איראן, פליטים. כל הדיבור הזה על חרדים בצבא וחרדים בכלל - לא היינו בסרט הזה? הרגע ההיסטורי הזה שכולם דנים בו, האם לא חווינו מלא רגעים היסטוריים שלא השאירו שום חותם? הכול דז'ה וו.

וזה אחד הדברים העיקריים שמפריעים לי בתנועה לשוויון בנטל: שהערך הוא גם הסחת דעת. לפני כמה שבועות כולם היו בטירוף על הפליטים, לפני זה איראן, לפני זה שמאלנים, ערבים, וחוזר חלילה. התחושה היא שהקלף הזה תמיד מוכן לשליפה. יותר משרוצים לגייס את החרדים ואת הערבים רוצים לכעוס עליהם שהם לא משרתים, עד שנמאס ועוברים לדבר הבא. אז מה אומר, הם באמת פראיירים.

מיהו פראייר: אדם המאפשר לאחרים לנצל אותו. ותחושתם המוצדקת של אלפי אנשים בדבר חוסר צדק בסיסי בשיטה הישראלית נוצלה עד תום, זה בטוח. בגלל זה הם פראיירים, מפני שבכל פעם מחדש עושים להם את אותו הטריק והם לא לומדים. בגלל זה הם פראיירים, לא רק בגלל המילואים.

מהבחינה הזאת, או לפחות גם מהבחינה הזו, המחאה החברתית - שמציינת בסוף השבוע הזה שנה - תקועה לשיח הציבורי כמו עצם בגרון, כמו אצבע בעין. מסרבת להיעלם. הניסיון להציג את התנועה לשוויון בנטל כחלק מהמחאה החברתית, או יותר נכון כהמשך הטבעי שלה, נעשה בדיוק במטרה הזו - להסיט את השיח ממדיניותה הכלכלית של הממשלה וממצבם של רובנו. הפערים הרי לא השתנו, והם לא ישתנו אם יגייסו עוד כמה אלפים לצבא.

השירותים החברתיים כמו דיור, חינוך, בריאות, תעסוקה ורווחה ממשיכים להתייבש ולהצטמצם, אנחנו עדיין עובדים יותר, מרוויחים פחות, והשיטה עדיין מעדיפה להיטיב עם החזק. אבל הרבה יותר נוח כשהאש והאשמה מוטחות בחרדים ובערבים במקום בבנקאים ובפוליטיקאים. הוכחה לכך אפשר לראות בהיקף הכיסוי להפגנת הפראיירים אל מול היקף הכיסוי המזערי בהפגנת המחאה שהתרחשה באותו הזמן ולוותה בידי רכב מעקב משטרתי משוכלל.

אחרי הכול, תסיסה ציבורית נגד החרדים והערבים לא תפגע בהיקף הפרסום של אף אחד. באופן פרדוקסלי, תסיסה ציבורית נגד החרדים והערבים היא גלולת השינה הציבורית הטובה ביותר. תעירו אותנו כשתתחילו שוב עם הפצצה האיראנית. אז בגלל כל אלה קשה לי עם מחנה הפראיירים.

ג. שנה למחאה החברתית

השבוע ראיינו אותי למגזין סטודנטים כלשהו. נשאלתי מה ההבדל בין המחאה של השנה שעברה למחאה הנוכחית, ועניתי שההבדל העיקרי הוא שעברה שנה. המון דברים נעשו בשנה הזו, טובים וטובים פחות, אבל הדבר העיקרי שנעשה, נדמה לי, הוא להעמיק את האחיזה של תנועת המחאה בשיח הציבורי.

את השנה שעברה ניתן לקרוא גם כניסיונות בלתי פוסקים של הממשלה להעלים את המחאה, או יותר נכון, את סדר היום הציבורי-אזרחי החדש. נעשה שימוש בכל כלי הנשק, הקונבנציונליים והפחות קונבנציונליים. ספינים חתכו את האוויר הלח. חוקים נחקקו. ועדות קמו ומוסמסו. קואליציות הורחבו. יו ניים איט.

אבל את החביתה הזו אי-אפשר להכניס בחזרה לתבנית הביצים, כמו שחוזר ואומר (בערך) נשיאנו. בשנתה הראשונה כבשה לעצמה המחאה החברתית, התנועה האזרחית, או איך שלא תקראו לזה, מקום מרכזי בשיח הציבורי. אז נכון, זה לא איזה ניצחון גדול לעמוד בתור בין האפריקאי לערבי ולחכות שיגמרו עם החרדי ושיגיע תורך לעלות על המוקד, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני, כשאף אחד לא דיבר על זה.

השיעור הכי חשוב שנלמד בשנה הראשונה הוא שזו רק השנה הראשונה. אין טעם לסכם, צריך פשוט להמשיך.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

חרדים בקנה וערבים בצריח זה לא בדיוק החזון הכי מגניב. אני בעד שאיפות נעלות יותר ממחזורי גיוס גדולים יותר