תודה לאוכלי הסושי

מי היה שומע על משה סילמן אם היה מצית את עצמו לפני שנתיים, כשהוא ניצב לבדו מול משרדי הביטוח הלאומי? מעשהו היה מקבל אזכור שולי: "אדם הצית את עצמו בגלל מצוקה כלכלית", היו מדווחים במהדורה אחת ברדיו, עיתוני הקיץ היו מדפיסים תמונה וכיתוב באחד העמודים האחרונים, וסיפורו היה נקבר מהר מאוד תחת שטף אירועים אחרים.

אם "מחאת אוכל הסושי" היתה צריכה הצדקה, היא קיבלה אותה אמש (מוצ"ש) במעשהו של סילמן, ומעשהו הוא תשובה ניצחת לכל המבקרים שצלבו אותה.

לאורך השנה היה קל להאשים את המוחים בפינוק, ברצון לחיות ברמת חיים שהיא מעבר ליכולתם, לצייר אותם כפרזיטים שחיים על חשבון ההורים. היה קל, כי גל המוחים ובעיקר מנהיגיהם הגיעו משכבות מבוססות יחסית. הם לא באמת חסרי בית, לעולם לא יחסר להם כסף כדי לקנות אוכל, הם לא מסתובבים בבגדים מלוכלכים, ואין להם מבט מיואש בעיניים, שמאפיין את מי שאין להם כבר מה להפסיד.

מנהיגי המוחים לומדים באוניברסיטה, מחזיקים ומשתמשים בטלפונים סלולריים, וכן, לפעמים הם אוכלים סושי לארוחת ערב, ואולי לא מעט פעמים. אלא שהם מוחים כי אינם רוצים להגיע למצב שהגיע אליו סילמן ואשר בו נמצאים ישראלים לא אחרים.

ובזכות "מחאת אוכלי הסושי" הזו אנשים ממוטטים כלכלית ונפשית, חסרי בית ופרנסה במשך שנים, כמו סילמן, יכלו להשמיע קול שמישהו גם ישמע.

כן, רק העובדה שקולו של סילמן הצטרף למחאה הגדולה המבעבעת כאן שנה היא זו שהגבירה אותו וגרמה לראש הממשלה להזדעק ולטפל בו בבהילות.

לכן צריך לתמוך במוחים ולא לתקוף ולזלזל בהם בטענה שאין להם מושג מה הם רוצים. למחאה לא צריך להיות קול אחד - הקקופוניה היא שהופכת אותה לרעם מתגלגל שאף מנהיגות לא יכולה להתעלם ממנו.

יותר מ-10 שנים אף אחד לא הקשיב למשה סילמן. הוא התדפק על דלתות, התמרמר, תבע, הסביר וביקש עזרה ממוסדות המדינה שאמורים לסייע במצבים שאליהם נקלע. כולם אטמו אוזניים ודיברו אליו בבירוקרטית רהוטה. למה? ככה. לא היה לו הכוח, היכולת, הכלים להזיז דברים.

אגב, רק ברגע שהצטרף סילמן למוחים היה לו איפה לשים את הראש ולישון. ולא, זה לא היה בדירה של עמידר, אלא במאהל ארלוזורוב בתל-אביב. זה שהקימו פעילי המחאה.