מחאה. סילמן. לפי מזג האוויר נראה שכבר מתנו והגענו לגיהינום

מהרגע שבו משה סילמן הצית את עצמו ועד הקמת מגדל הצדק בכביש החוף: זעם, אופוריה, כאב, אלימות וגם הלם ■ דרור פויר בעוד יומן מסע של המחאה החברתית

הייתי ליד והגעתי שניות ספורות אחרי שהאש כובתה. משה סילמן ישב חרוך על הכביש, שליו, אוחז ארטיק קרח ורוד בטעם פטל - שהתאים באורח חולני לגון עורו המקולף - ואמר משהו כמו "...בשם המחאה לצדק חברתי". באוויר עמדו אדי דלק, הריח הכימי הצורב של חומר הכיבוי ושקט מוזר ולא מוכר. הכול מתנהל במין הילוך איטי. סילמן נשכב, אמבולנס מגיע, סס"ל נמתח. אני מתכופף ומרים את המכתב שהשאיר. צלמים מתנפלים, אני נותן להם לצלם אותו. שוטרים ומפגינים מרימים מהכביש את תיק הגב של סילמן, ג'ריקן חרוך. מהצד השני של המחסומים כבר מקריאים את המכתב בשיטת הרמקול האנושי. אני מאשים את מדינת ישראל, אומר הקורא. אני מאשים את מדינת ישראל, עונה ההמון. כולם בהלם. הלם זו אחת התחושות היחידות שתנועת המחאה החברתית עוד לא נתקלה בהן; היה זעם והייתה אופוריה, היה כאב והייתה דחיפות, אבל ההלם הוא חדש.

אנחנו הולכים לאיכילוב. מחוץ לבית החולים יושבים כבר כמה עשרות מפגינים. ד"ר בני מייליק, מומחה בכירורגיה פלסטית, יוצא אלינו בעיניים טרוטות. המצב קשה מאוד אך יציב, הוא אומר, ואין סכנה לחייו. אנחנו מעבירים אותו לתל השומר.

מחוץ לבית החולים אנחנו מתחילים ללמוד טוב יותר על משה סילמן ומה שהביא אותו עד הלום. פעילים חיפאיים מספרים את הסיפור. עד שהעיתון הזה בידיכם אתם כבר יודעים עליו כמעט הכול.

יום ראשון. מצבו של סילמן הופך מקשה לקריטי והמקרה שלו הופך מפרטי למייצג או ממייצג לפרטי, תלוי איזה עיתון אתם קוראים. בשמונה בערב יש הפגנה מול קריית הממשלה בעקבות המקרה. כמה מאות אנשים עומדים שם. חלק מהדוברים מגדירים את סילמן כגיבור, כסמל, המגזימים אפילו משווים את מה שקרה לרצח רבין. קשה לי עם זה. מה שעשה סילמן אינו גבורה בעיניי.

המפגינים לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם ולאן להוליך את התחושות העזות. המכתב של סילמן הפך לפלקט. מול פיות המגפונים עוברים אנשים שמספרים את מצוקותיהם. לפחות שניים מהם טענו שהם הבאים בתור. גם לכאן וגם לעכשיו מצליחות להסתנן הרעות החולות של המחאה כשאנשים מתחילים לריב מי ידבר ועל מה. חבורה קטנה של חסרי בית מגיעה מהמאהל מול הרכבת ומנהיגה טוען שמה שקורה פה זה קרנבל, דבר שכמובן מרתיח את האווירה.

אחרי כמה זמן מחליטים ללכת לכיוון משרדי הביטוח הלאומי. דופקים שם על הדלתות. צועקים. אחר כך חוסמים קצת את איילון. ניכר על השוטרים שגם הם די בהלם מכל הסיפור, והדבר גורם להם להתייחס למפגינים כמעט ברכות. נדמה שגם הנהגים בכביש החסום מגלים הבנה.

יום שני. לפי מזג האוויר נראה שכבר מתנו והגענו לגיהינום. סיפורו של סילמן ממשיך להתגלגל ולספק שערוריות-זוטא, בעיקר מצדם של פרובוקטורים דה לה-שמאטע. אני אוסף את הילדים מהגן וקונה להם ארטיק. כשהילדה מקלפת את העטיפה מעל הקרטיב הוורוד בטעם פטל, אני מקבל פתאום חתיכת פלשבק למוצאי שבת.

שמונה וחצי בערב, כביש החוף, ממש מול תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ יקום. חבורה של פעילים חברתיים מקימה יישוב במתכונת "חומה ומגדל" לצד הכביש במטרה להחזיר אל סדר היום הציבורי את נושא הדיור. בקואליציה החברתית של הערב: ג'קי אדרי, לוחם חברתי ותיק (מפעלי ים המלח, תאגידי המים), זאב גראוואר (מחאת הדלק), דוד רומנו (מחאת הגמלאים), ערן בריל (בית העם), אליק מאור (האוהלים) ורבים אחרים.

כשלושים אנשים פועלים במרץ. חלקם מכשירים את השטח, חלקם פורקים משאית. באוויר קול הלמות פטישים ואווירה של עמלנות בריאה, שינוי מרענן מאווירת הנכאים האורבנית של 48 השעות האחרונות. אחרי כמה דקות המגדל כבר עומד - מגדל צדק, קוראים לו הפעילים - ואני מטפס עליו יחד עם ג'קי אדרי. בפעם האחרונה שראיתי את אדרי זה היה בדימונה והוא היה חלש מאוד אחרי שביתת רעב ארוכה, אבל בשני בערב השבוע הוא נראה בריא, מלא חיים ושש אלי קרב. אני מתכונן להישאר פה במגדל צדק עד שהממשלה תחזיר שלושה מיליארד שקלים שהיא לקחה מהדיור הציבורי, הוא מכריז. אני אוהב את אדרי. בלי אנשים כמוהו ליבת כדור הארץ הייתה מתקררת, אם יותר לי להשתמש בדימוי של דון דלילו.

אבל המנהיג הבלתי מעורער של המבצע הזה הוא גד הרן, יו"ר תנועת עמי (שהתפצלה מתישהו מתנועת תפנית של עוזי דיין - כן, זה מעניין בדיוק כמו שזה נשמע) ויו"ר הקואליציה החברתית. הרן, 57 אבל נראה הרבה פחות, מספר לי על הכוונה להחזיר לחיים את האתוס הגדול של הציונות, על הכוונה להחיות מחדש את חברת המופת. טיפוס מרשים וכריזמטי, הרן. מסוג האנשים שאנשים יכולים ללכת אחריהם בעיניים עצומות מתוך ידיעה שיובילו אותם למקום טוב. מסוג האנשים שיכולים לגרום לך לטפס בלי חשש על מגדל עץ רעוע יחד עם ג'קי אדרי. אנחנו הדור הבוגר של המחאה, הוא אומר לי, התחלנו את זה מזמן, אבל היינו צריכים לחכות לצעירים שיגיעו ויעשו את הבלגן.

מחאה, הוא אומר לי, היא לא רק לשרוף ולחסום ולשבור ולצעוק. היא גם פעולות כמו אלו, היא גם ניסיון להציב אלטרנטיבה. הוא קורא לחקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות ומבטיח שמחר תציג הקבוצה תוכנית חדשה, הגיונית וישימה לפתרון בעיית הדיור. וואו, אני חושב בליבי, אם רק היה אפשר לשכן אנשים בתוך התוכניות האלה שמוגשות חדשות לבקרים ומעלות אבק באיזו מגירה. הרן מזמין את עם ישראל לבוא.

בתוך שעתיים וחצי של עבודה היישוב הקטנטן - חומה, מגדל, מטבח, שני אוהלים וצריף קטן - כבר עומד על תילו. כמה דקות אחר כך כבר מגיע איש הביטחון של הקיבוץ ורוצה לדעת מה קורה, תוך שהוא מדגיש, וחוזר ומדגיש, שהוא בעד המחאה, שהוא שכיר שגר בשכירות ונדפק. אדרי מזמין אותו לקפה, הרן מסביר לו שמדובר בקרקע שאינה פרטית. המאבטח הולך, חוזר, הולך וחוזר שוב. הוא צריך לעשות את העבודה שלו. מאוחר יותר תגיע גם המשטרה ותגיד שהכול בסדר כל עוד לא חוסמים את הכביש.

חלק מהפעילים מחלקים את "מגילת העצמאות החברתית" שאמורה להיות מושקת למחרת במסיבת עיתונאים חגיגית. העתקתי כמה משפטים ממנה: "...ביום שלישי כ"ז בחודש תמוז בשנת התשע"ב, 17 ביולי 2012, עלינו על קרקע של הקרן הקיימת לישראל על-יד קיבוץ יקום והקמנו אתר חומה ומגדל צדק... אנו רואים במדינתנו מדינה דמוקרטית, שוויונית ששמה את ערכי כבוד האדם, זכויותיו וחירותו בליבת פעילותה... מגדל צדק יאחד את החברה בישראל בחתירה למימוש זכויות חברתיות-כלכליות לכלל תושביה...

"...רוח רעה החלה מנשבת ברחובותינו, רוח של נהנתנות עצמית שלובה באדישות למצוקת האחר. אווירה של גרגרנות, של 'תפוס כפי יכולתך', השתרשות נורמות של שחיתות וניצול. הלכידות החברתית החלה להתפורר, הפערים החברתיים גדלו עד כדי סכנה, העוני התרחב ומעמיק אחיזתו בשכבות רבות, ומעמד הביניים נשחק עד דק. שירותים סוציאליים הופרטו, משפחות כורעות תחת נטל יוקר המחיה, צעירים מוכשרים נוטשים. ניצולי השואה נספרים במותם ולא בחייהם, עובדים מאוגדים הופכים לעובדי קבלן שקופים, בעלי הון מושחתים מתעצמים, וקרקעות מדינה נמכרות לידי ספסרים במחירים לא שפויים...

"...היום אנחנו מתחייבים מחדש, ומתכוונים לתקן את המעוות, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא ניתן לארץ חמדת אבות להפוך לארץ חסרת תקווה וחמלה למרבית תושביה".

כמה פעילים מגיעים עם שלט ענק: "כאן תוקם עיר הבעדים!", כולל פירוט: "בעד דיור במחיר שפוי, בעד דיור לזוגות צעירים, בעד דיור מוגן" ועוד. הם מציבים אותו בכניסה ליישוב הקטן. "המעבדה" בירושלים - מהפרויקטים היותר נחמדים שיצאו מהמחאה החברתית - שלחה תגבור.

מגיע הגנרטור, מחברים אליו מקרר, במטבח שהרגע קם כבר מתחילים להכין קציצות, אף שכבר חצות, והרן, אדרי, גראוואר ורומנו מתכנסים למעין תדריך סיכום: מחר בטח יבואו כל הסלבריטאים, אומר הרן, נקבל את כולם. במקרה של פינוי, התנגדות פסיבית. שלב א' עבר בהצלחה, אומר הרן, עצם זה שאף אחד לא נפל ולא נחבל זה הישג בפני עצמו. כמעט כולם הולכים הביתה, ורק ג'קי אדרי מטפס אל מגדל צדק ומתכונן ללכת לישון.