העליון מסתייג מהישענות על הלכת אפרופים בנוגע לפרשנות צוואה

השופט ניל הנדל קובע כי רק במקרים חריגים ונדירים יתאים בית המשפט את לשון הצוואה למה שנראה בעיניו שהייתה כוונתו האמיתית של המצווה

בהרצאה שנשא לפני שנים רבות מי שהיה באותה העת נשיאו של העליון, אהרן ברק, הוגה הלכת אפרופים, הוא הביע את דעתו שלפיה את אותה ההלכה, שחלה על פרשנות חוזים, יש להחיל גם על פרשנות צוואות.

"שוו לעיני רוחכם צוואה, שבה כתב המצווה 'את כל הספרים שבספריה אני מוריש לאימא שלי'", הזמין ברק את הנוכחים. "לכאורה, דברים ברורים ומפורשים, שאינם נזקקים לפרשנות", הוסיף. "ומה תאמרו", חידש, "אם אספר לכם שהמצווה התהדר במרתף יינות משובח, אותו הוא כינה 'הספריה', ובו המוני בקבוקי יין יקרי-ערך, אותם הוא כינה 'הספרים שבספריה'"? "ומה תאמרו", הוסיף ברק, "אם אספר לכם, שבמהלך 40 שנות נישואיהם ידעו כולם, כי את אשתו כינה המצווה 'אימא שלי', והיא כינתה אותו 'אבא שלי'?"

מאז קראו שופטים בבית המשפט העליון תיגר על הלכת אפרופים וראו לצמצם את תחולתה. אף תיקון שהוכנס בחוק החוזים עמעם את זוהרה. תקוותו של ברק, שלפיה תחולתה של ההלכה תורחב לעבר פרשנות צוואות, נכזבה.

טקס קריאת צוואה

בפסק דין חדש, שיצא עתה תחת ידי בית המשפט העליון, ניתן למצוא ביטוי למגמה האמורה. 10 שנים לפני שהלכה לעולמה, חתמה המנוחה בלה רומנוף (כל השמות ברשימה בדויים) על צוואה שנערכה בידי עורך דין.

בצוואתה היא קבעה: "את הבית שלי... הנני מצווה לבני, רונן רומנוף... ובתנאי שייכנס לגור בה בתוך שנה מיום פטירתי. לא ייכנס בני ונן לגור בדירה כאמור, תהיה דירה זו שייכת בחלקים שווים לבני רונן ולאחיו ישראל".

4 שנים לפני פטירתה ערכה המנוחה "טקס קריאת צוואה", שבו היא קראה אותה ביחד עם שני בניה - ישראל ורונן - ושבו היא שבה ואישרה אותה.

לאחר פטירתה, הגיש הבן ישראל התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואתה. הוא טען כי בניסוח התנאי, שהציבה המנוחה להורשת דירתה לבנה רונן, נפלה טעות, וכי הניסוח "הנכון" של התנאי היה שרונן "ייכנס לגור בה תוך שנה מהיום ועד פטירתי". מילים אחרות: הבן ישראל גרס כי רק אם אחיו רונן היה עובר להתגורר בדירה, ביחד עם האם, בתוך שנה מיום עריכת הצוואה - רק אז היה מתקיים התנאי להנחלתה הבלעדית לו של הדירה.

שופטת בית המשפט לענייני משפחה, טובה קופלמן-פרדו, קיבלה את התנגדותו של ישראל. לאחר שמיעת עדויות, היא קבעה כי רצון האם המנוחה היה שבנה רונן ישוב להתגורר עמה בדירתה, עוד בחייה, ולא רק לאחר מותה.

ערעור שהגיש הבן-רונן למחוזי בתל-אביב התקבל על-ידי השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועפרה צ'רניאק. משלשון התנאי הנדון הייתה ברורה, ומשהצוואה נערכה על-ידי עורך דין מקצועי, לא ראו שופטות ההרכב להתערב בה. בקשת רשות לערער שהגיש הבן ישראל לעליון נדחתה עתה.

הסתייגות מאפרופים

בתחילת הניתוח המשפטי שלו, הזכיר השופט ניל הנדל את שיטת הפרשנות הדו-שלבית, שהייתה נהוגה במשפט הישראלי עד לפני מספר שנים, ושלפיה "ההיזקקות לנסיבות חיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה רלוונטית רק במקרים בהם אין לאמוד את דעתו מתוך הצוואה - למשל, כאשר לשון הצוואה איננה ברורה, או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות".

הנדל הוסיף והזכיר כי יסודותיה של השיטה הדו-שלבית התערערו במידת מה בפסק הדין בעניין טלמצ'ין, בו הבחין הנשיא ברק, בדעת יחיד, בין פרשנות במובן הצר - הנתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי ושגבולה הוא כגבול לשונה של הצוואה - לבין פרשנות במובן הרחב - המאפשרת להגשים את אומד דעתו של המצווה מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת.

על-פי ברק, הנקיטה בפרשנות במובן הרחב תתבצע רק במצבים מיוחדים שיצדיקו זאת: תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב או ביצוע בתחליף.

"שיטת פרשנות הצוואה שהציע הנשיא ברק דומה במובן מסוים, ודאי במבט ראשון, לשיטת פרשנות החוזה שנקבעה בהלכת אפרופים", אחז הנדל את השור בקרניו. אותה הלכה, בה בוטלה תורת שני השלבים בפרשנות חוזים, והוחל המבחן החד-שלבי, במסגרתו נעזר הפרשן, באחת, הן בלשון החוזה והן בנסיבותיו החיצוניות. ניתן להסתייג מן ההישענות על הלכת אפרופים, בכל הנוגע לפרשנות צוואה", מיהר הנדל להוסיף.

הסתייגות זו נפרשת, לדידו, על פני 5 מישורים. תחילה, מהותם של שני המסמכים - חוזה וצוואה - שונה לחלוטין. פרשנות חוזה נשענת, בדרך-כלל, על חקר אומד דעת הצדדים, שעל-פי רוב עודם בחיים. צוואה, לעומת זאת, היא מעשה אישי חד-צדדי, ורצונו של המצווה, בעת עשייתה, נבחן כבר לאחר שהוא אינו בין החיים.

כך, כוחה של לשונה הברורה של צוואה חזק רב יותר מכוחה של הלשון הבהירה של חוזה, וזאת בעיקר בשל חשיבות עקרון כיבוד רצון המת, "כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד".

את הסתייגותו מהחלת הלכת אפרופים על פרשנות צוואות חיזק הנדל גם בכך, שאפילו בפסק דינו בעניין טלמצ'ין, בחר ברק להשאיר את השאלה ב"צריך עיון" ושלא לייסד בו הלכה. הנדל ביסס את הסתייגותו האמורה גם על כוונת המחוקק, כפי שזו עלתה מהשתלשלות חקיקת חוק הירושה.

לתמיכה בהסתייגותו זו, הוא העלה על נס גם את השינויים שחלו בתחום פרשנות החוזה מאז ייסודה של הלכת אפרופים. הוא כיוון לתיקון, שהוכנס בחוק החוזים, ולפרשנות שנתן העליון לתיקון זה (בעניין המוסד לביטוח לאומי נ' סהר). "גישת הרוב תמכה בדעה כי התיקון מעגן את המבחן החד-שלבי של הלכת אפרופים, תוך הדגשת החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון", כך הנדל.

הנדל תמך את הסתייגותו מהחלת הלכת אפרופים על פרשנות צוואות גם על השוני המהותי בין דיני החוזים לבין דיני הירושה. שוני מהותי זה הביא לחקיקתם של הסדרים מיוחדים, ונוקשים במיוחד, בנוגע לתיקון טעויות בצוואה.

לשון ברורה

לאחר שבחן את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, קבע הנדל כי גם על-פיהם לא היה מקום לקבוע שבצוואה אכן נפלה טעות. לשון הצוואה הייתה ברורה, ולא היה ניתן לקרוא לתוכה את התנאי, לו טען הבן ישראל. גם בכך שלא חל בעניין אף אחד מן "המצבים המיוחדים", שנקבעו על-ידי ברק בעניין טלמצ'ין, ושבהם תינקט פרשנות במובן הרחב, מצא הנדל חיזוק לאותה התוצאה. אף שהוא מצא היגיון בטענתו של הבן ישראל, שהתבססה על כך שהמנוחה אכן הייתה מעוניינת בכך, שבנה רונן יעבור להתגורר עמה, בדירתה, עוד בחייה, הוא קבע שלא היה בכך די. על הבן ישראל היה "להוכיח כי נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כך שכוונתה האמיתית של המצווה שונה מן הביטוי שניתן לכך בצוואה עצמה", קבע. שאחרת, ובאין אפשרות לפנות אל המצווה כדי לברר את כוונתו, ייפתח פתח לכתיבה מחדש של הצוואה, על-ידי בית המשפט.

הנדל העניק משמעות רבה לכך שב"טקס הקראת הצוואה", שערכה האם המנוחה, עוד בחייה, לא ראה הבן ישראל להעיר דבר בנוגע לאותה "טעות" בולטת בצוואתה, אף שבאותה העת כבר חלפה השנה, שעל-פי טענתו היה על הבן רונן לעבור ולהתגורר עמה.

"סיכומו של דבר, יישום הוראות חוק הירושה לעניין פרשנות צוואה ותיקונה, כמו גם הגישה הפרשנית שנחזית כנוחה יותר למבקש, על הממצאים העובדתיים שלפנינו - מובילים כולם למסקנה אחת: התנאי שהציבה המנוחה להורשת הדירה למשיב הוא שייכנס לגור בה תוך שנה מיום פטירתה", חרץ הנדל. "כך היא משמעות הלשון הפשוטה והברורה. כך עולה מתוך נסיבות עריכת הצוואה. אין מקום לקבוע שנפלה טעות, ואף לא טעות סופר, בעריכתה". (בע"מ 8300/11).