זה לא עיר בלי האירי: איך בר אירי הפך הכרחי בכל עיר?

האהבה שרוחשים בני עמנו לברים איריים היא בגדר תופעה. אפילו בפתח תקווה נפתח לאחרונה בר אירי חדש, אוסקר וויילד, והוא שווה ביקור

שיחה שהתקיימה במציאות, ישראל 1990:

"איפה כאן הבר האירי?". "אין כאן בר אירי..."

"ואתה אומר שזאת עיר...?!"

לפני המון שנים הייתה לי חברה מאירלנד. טוב, בערך. היא לא הייתה מאירלנד אלא מצפון-אירלנד, והיא לא ממש הייתה חברה שלי, אבל אני ממש רציתי. שנים אחרי שנגמרו שלושת השבועות שלנו באילת, אני כעוזר עריכה שלישי ברמבו 3 והיא כברמנית במסעדה הצפה פאגו-פאגו, שלחה לי פטרה שני חברים שלה, שעל הערב הראשון שלהם בתל אביב הופקדתי כמובן אני. כבר במונית מנתב"ג שאלו אותי השניים איזו מין עיר היא תל אביב, שאני קורא לה הגדולה ביותר בישראל, ואין בה אפילו בר אירי אחד לרפואה. לימים גיליתי שהם צדקו. אין אף עיר בעולם שמכבדת את עצמה ואין בה בר אירי.

אפילו בפתח תקווה. עשרים שנה אחר כך.

בשעה תשע אפס-אפס, כבר חיכה לי דקל מתחת לבית. על גג המכונית שלו התנוסס בגאווה שלט ענק - אוסקר וויילד, פאב אירי. בדרך אספנו גם את יאשה, שסיפר לדקל, שלא ידע מאיפה זה בא לו, דברים שנדמה היה שאפילו אוסקר וויילד המנוח לא ידע על עצמו.

אוסקר וויילד כבר אינו הבר האירי הראשון בישראל. באיחור אופנתי, של למעלה מעשר שנים, הצטרפה גם פתח תקווה לגל הברים האיריים האין-סופי השוטף את ישראל בשנים האחרונות. אפילו בפתח תקווה, הייתי אומר לולא פחדתי להיחשד בסנוביזם ולולא ידעתי שיש כיום בר אירי בכל עיר בישראל. טוב, כמעט. קשה לדעת מדוע אוהבים בני עמנו עד כדי כך את הברים האיריים. אולי כי הם הכי חוצלארץ שיש כאן מבלי להלחיץ, אולי בגלל הפאר, מזויף ככל שיהיה, אולי זו המוזיקה, לא תמיד אירית, אבל תמיד שמחה, שידורי הספורט, או כולם גם יחד. ואולי פשוט כי כולם אוהבים ברים איריים. בכל העולם, כאמור, ולא רק אצלנו.

אוסקר וויילד, הבר האירי החדש, מתיימר להציע לאורחיו הוד והדר שאין לברים איריים אחרים בישראל. הוא לא ממש מצליח. לא משום שאינו מפואר. משום שכולם כאלה, להוציא אולי את מולי בלום התל אביבי הוותיק, חלוץ הברים האיריים בישראל ולטעמי עדיין הטוב שבהם, אולי מפני שהוא גם הצנוע שבחבורה.

כן או לא ברז מזהב, ריהוט מאירלנד (טוב, בערך) וויטרז'ים צבעוניים במקום חלונות, הבר הפתח תקוואי החדש מנצח לטעמי, ובגדול, בתחומים אחרים לגמרי. גם את שורת הוויסקי האין-סופית כבר ראינו בלא מעט ברים אחרים, אף שאותי זה תמיד מרשים מחדש. הקלף המנצח האמיתי של אוסקר וויילד הוא שורת הברמנים הלבביים שלו, ובראשם עלמת החן יעל, שאילו הייתי פחות מנוסה, וצעיר ב-25 שנה, הייתי בוודאי מתאהב בה כמו פעם, כשהתאהבתי בכל ברמנית שפגשתי. עם הצפון-אירית אני מתכתב עד היום. עכשיו היא שוטרת במשטרת בלפסט. הו הפייסבוק הארור הזה.

כשסיימנו לשתות לא מעט בירה גינס מהחבית וויסקי בושמיל'ס מהבקבוק, חיכה לנו דקל הנאמן והחזיר אותנו הביתה בשלום. הבנתם נכון - החידוש האמיתי של אוסקר וויילד הוא שירות ההסעות שהוא מציע למי ששתה יותר מדי. זה רק בחזור אמנם, וצריך להזמין מראש, אבל זהו ללא ספק רעיון מבורך וחשוב. כה לחי.

את מעט המקום שעוד נותר לי כאן אנצל כדי להזכיר שוב את מולי בלום הוותיק, שגם בו שתיתי קצת גינס השבוע, ואפילו אכלתי בו קדרה אירית לא רעה בכלל; את הטמפל בר הסואן במתחם הסינמה סיטי; ואת כל שאר הברים האיריים שבהם לא הספקתי לבקר - שאר סניפי הטמפל, רשת דבלין וסליחה אם שכחתי מישהו, ובוודאי עשיתי זאת. סלאנג'יבה (לחיים, בגאלית עתיקה).

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988