שחיקת הקונדום: מה עושים עם מחלה שכבר כמעט לא מתים ממנה?

המושג שבכותרת מתאר את פרדוקס האיידס: בעולם המערבי כמעט לא מתים מהמחלה, ולכן רמת הזהירות פחתה, וגם ההשקעות בפיתוח תרופה צנחו ■ ומה עם הדיווחים על החולה הראשון שנרפא לחלוטין? ■ הטיפול יכול לעבוד, אומרים החוקרים, בהנחה כמובן שלא מתים מהפרוצדורה

ביל קלינטון עמד על הבמה בכנס האיידס הבינלאומי בוושינגטון ובחן את היושבים מולו במבט מלא אמפתיה. "כולכם פה יצרתם את האפשרות שהדור הבא יהיה חופשי מאיידס", הכריז, "עכשיו אנחנו רק צריכים להמשיך ולגלגל את הסלעים הללו במעלה ההר". הנשיא לשעבר לא בחר סתם במיתוס של סיזיפוס, שנידון לגלגל לנצח סלע כבד במעלה הר: בכנס שננעל בחודש שעבר הוא ביקש לנטוע תקווה בקהילה של רופאים, מדענים, חולים ונשאים שרוצים רק שני דברים - פתרון שיביא להחלמה מלאה או חיסון שימנע לחלוטין את ההידבקות במחלה. לרוע המזל, כל מי שמכיר את חקר האיידס מקרוב אומר בפה מלא ששתי המטרות עדיין אינן נראות באופק.

זה יותר מ-3 עשורים מנסים מדענים, ממשלות וארגוני סיוע רבים להדביר את מחלת האיידס ואת וירוס ה-HIV שגורם לה. השינוי התודעתי שעבר ביחס למחלה הוא מרתק: אם בשנות ה-80 וה-90 איידס היה מלאך המוות בהתגלמותו, כיום נראה שרבים במערב תופסים את המחלה כמשהו שאפשר "להתנהל" איתו, אם באמצעות קוקטייל התרופות או באמצעות חידושים רפואיים אחרים (ראו תיבה). והנה הקאטץ': דווקא בגלל צמצום הפחד מאיידס, נראה שהתמיכה במחקר למציאת תרופה או חיסון הולכת ומצטמצמת. והנה עוד אירוניה אכזרית: העולם המערבי, שהחולים בו מסוגלים להוציא כסף על תרופות, מתייחס אל מחלת האיידס ואל נגיף ה-HIV כאל מחלה או מצב בריאותי כרוני, בעוד שבעולם השלישי מדובר במגפה קטלנית של ממש.

שימו לב למספרים: מתוך כ-34 מיליון נשאי איידס, 22.9 מיליון חיים באפריקה שמדרום לסהרה; 4 מיליון חיים בהודו ובדרום מזרח אסיה; ו"רק" 1.3 מיליון חיים בארצות הברית.

"כיוון שהעולם המערבי מרגיש שהוא 'נפטר' מהמחלה הזו, פשוט אין כסף כדי להמשיך לתמוך בעניין", טוען פרופ' אברהם לויטר מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית. מחקרם של לויטר ושותפיו - פרופ' אסף פרידלר, ד"ר אביעד לוין וד"ר צבי חיוקה - הניב לפני כשנתיים שיטה חדשנית לחיסול תאים הנגועים בנגיף ה-HIV בלי לפגוע בתאים בריאים. הפרסומים על-אודות פריצת הדרך שלהם היו אופטימיים מאוד בזמנו, אולם בשיחה בשבוע שעבר נשמע פרופ' לויטר פסימי לגבי המשך פיתוח השיטה לכדי תרופה.

"נכון לעכשיו המחקר שלנו תקוע בגלל שאין לנו מימון. חברות התרופות המערביות לא כל-כך מהר יפתחו תרופות כדי לפתור בעיות באפריקה. מספר הנפגעים בארצות הברית קטן יחסית, ואין לחברות התרופות עניין כלכלי להשקיע מיליונים בפתרונות שיגיעו לאפריקה ולמזרח אסיה. הרבה חברות מוכנות לתמוך בנו בכסף קטן, אבל את הכסף הזה כבר גמרנו. סכומים קטנים הן דווקא מוכנות להשקיע, כי זה טוב לתדמית שלהן וזה גם יכול להעלות את ערך המניות שלהן, אבל לא נמשיך לעשות מחקר בתרביות תאים רק כדי שחברת תרופות תוכל לומר שהיא תומכת במחקר. כדי להגיע לשלב הניסויים בחיות - בעיקר שימפנזים - צריך מיליוני דולרים. זה סיפור מההפטרה".

ואילו הייתם מגיעים לשיטה הזו לפני שהקוקטייל היה זמין, היה לדעתך קל יותר לגייס את הכסף?

"אני מניח שכן. הבעיה היא שהיכן שהמצב קריטי, כלומר באפריקה, אין כסף. הרי למה שחברת תרופות מערבית תשקיע כסף אם היא לא תצליח להחזיר את ההשקעה".

וזה מתסכל ברמה האישית?

"בטח, אבל אני כבר כמעט בפנסיה. השותף הצעיר שלי הרבה יותר מתוסכל ממני".

מי שיכול לפתור, אולי חלקית, את התסכול של פרופ' לויטר הוא מנהל המרכז לרפואת איידס בבית החולים הדסה בירושלים, פרופ' שלמה מעיין: "זה נכון שאנשים מתים באפריקה, אבל לא כמו זבובים. זה היה נכון לפני 10 שנים. אלה שמגיע אליהם טיפול מהווים 20% מתוך החולים באפריקה. הם מקבלים טיפול אנטי-ויראלי, ויש מערך אדיר שעובד שם ובונה תשתיות לאספקת תרופות. אני צופה שנראה גם שם את הירידה הדרמטית בתמותה".

בישראל, הנתונים נסבלים ברמה הסטטיסטית. על-פי הדוח העדכני ביותר של משרד הבריאות, בסוף שנת 2010 חיו בישראל 5,249 בני אדם שהם נשאי HIV או חולים באיידס. המשרד מעריך כי בארץ חיים כיום 7,744 איש עם הנגיף. משנת 1981 ועד סוף שנת 2010 התגלו 6,579 מקרים חדשים של נשאי HIV וחולי איידס. 1,146 מהם מתו מהמחלה. עם זאת, בשנת 2010 דיווח משרד הבריאות על 430 מקרים חדשים של הידבקות ב-HIV - עלייה ניכרת לעומת הממוצע בין השנים 2006 ו-2010, שעמד על 382. שיעור ההידבקות בנגיף בישראל עומד על 55.8 מקרים חדשים למיליון איש, שהוא נמוך מהמדווח במרבית מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה.

התופעה אינה ייחודית לישראל. "למרות מאמצים רבים רואים עלייה בשיעור נשאי HIVבעולם המערבי", אומר ד"ר איציק לוי, יו"ר החברה הישראלית לרפואת איידס. "אחת הסיבות לכך היא שבקרב צעירים יש תופעה המכונה 'אופטימיות בעקבות הטיפול' - הצעירים של היום כבר לא רואים אנשים שמתים מאיידס ושומעים על כמה שכיום נוח יחסית לחיות עם המחלה. הם אומרים, בשביל מה לשמור, מקסימום אדבק, הרי יש טיפול. במחקר גדול שנעשה בארצות הברית נמצא כי 15% מהצעירים אינם משתמשים בקונדום בגלל העובדה שיש טיפול יעיל ואפשר לחיות עם המחלה. בקרב המבוגרים יותר, אלה שהיו כאן כאשר אנשים מתו מאיידס, יש תופעה המכונה 'שחיקת הקונדום' (Condom Burnout). כפי שאומרים לי לא מעט פציינטים בני 50 ומעלה: 'מגיל 20 אנחנו משתמשים בקונדום, כמה אפשר?'".

לא כולם חושבים כך. יונתן קרני, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס, אינו מקבל את הטענה שהעלייה בשנים האחרונות במספר הנדבקים קשורה לכך שאיידס נתפסת כיום כמחלה שכבר אינה הורגת: "גם כשהנגיף היה מפחיד יותר והיו בכל מקום קמפיינים עם דימויים של בתי קברות, אנשים לא נזהרו. בני אדם חושפים את עצמם לסיכונים - תראה למשל איך אנשים נוהגים ואת העובדה שהרבה אנשים מעשנים - וכשזה מגיע להנאה צרופה כמו סקס הזהירות נעלמת עוד יותר. השורה התחתונה היא שלא ממש יודעים למה אנשים לא נזהרים. אנשים אומרים, למשל, שהם לא שמים קונדום כי הם רוצים לתפקד כמו שצריך או כי הפרטנרים נראים להם בסדר".

בהקשר הזה מגלה קרני כי סקרים שנערכו בישראל בשנים האחרונות הראו שמקור הרוב המוחלט של ההדבקות בנגיף הוא באנשים שלא יודעים כי הם נשאים, וש-70% מהישראלים מעולם לא נבדקו ל-HIV.

"אנשים שתופסים את המחלה כמפחידה פשוט לא רוצים להיבדק. אחד הדברים שהכי מפחידים אנשים בקבלת תשובה חיובית זה החשש שהם הדביקו מישהו אחר. מצד שני, אנשים לא יודעים שככל שמגלים את ההידבקות מוקדם יותר ומתחילים טיפול מוקדם יותר יש פחות תופעות לוואי, העומס הנגיפי יורד, ואז הסיכוי שאתה תדביק מישהו אחר יורד מאוד. משום כך, מאוד חשוב להנגיש את הבדיקות. לפני שבע שנים השקנו את הבדיקות המהירות והאנונימיות, שמקילות על אנשים, ולשמחתי הרבה מערכת הבריאות אימצה את המודל".

אפרופו בדיקות, קרני מזכיר שישראל היא המדינה המערבית היחידה שאינה מציעה לנשים הרות להיבדק ל-HIV, אף שמדובר בבדיקה חינמית אם מבצעים אותה דרך קופת החולים. "אפשר להוליד תינוק בריא לחלוטין אם מגלים את הנגיף בזמן ההיריון, אבל נראה שמישהו החליט שלא משתלם למנוע את ההדבקה של חמישה-שישה תינוקות חסרי ישע בשנה", הוא רושף.

הראשון שהחלים? לא בטוח

הדיבור החם בכנס בוושינגטון עסק בהחלמה מלאה. האדם שמגלם יותר מכול את התקווה הזאת, ושהיה יקיר העיתונאים שסיקרו את הכנס, הוא טימותי ריי בראון, המוכר יותר בקרב קהילת האיידס כ"החולה הברלינאי". בראון, אמריקאי מסיאטל שעבר ללמוד בברלין, התגלה כנשאHIV לפני יותר מעשור. לאחר שבמשך כמה שנים נטל את תרופות הקוקטייל הישנות (שיעילותן ובטיחותן היו ברמה נמוכה יותר מהקוקטייל הנוכחי והן גרמו לתופעות לוואי רבות), הוא החל ליטול בתחילת שנות האלפיים את תרופות הדור החדש ובריאותו התייצבה. עם זאת, לפני כמה שנים החל בראון לחוש חולשה ואובחן כסובל מלוקמיה. לאחר כמה מחזורי כימותרפיה הציע לו הרופא המטפל לעבור השתלת מח עצם.

בהשתלה הזו טמון המהלך ההיסטורי: לא מדובר בהשתלת מח עצם "רגיל", אלא הומלץ לו לקבל השתלה מתורם שאינו נושא גן מסוים המכונה*CCR5. "האנשים שחסר להם הגן הזה, שהם בערך 1% מאוכלוסיית צפון אירופה, אינם סובלים משום מחלה, אבל הם מוגנים לגמרי מפני הידבקות בנגיף ה-HIV ביחסי מין", מסביר ד"ר לוי. "ההסבר לכך שהוא שגן זה אחראי על ייצור קולטן שאחראי על תפקודים מסוימים של מערכת החיסון. בחדירת הנגיף לגוף ביחסי מין ובמעברו מתא לתא הוא חייב לעבור דרך הקולטן הזה, ובאנשים החסרים את הקולטן הנגיף אינו יכול לשרוד".

בחזרה לחולה הברלינאי: הלוקמיה של בראון הגיעה למצב שהיא סיכנה את חייו, ואף שהוא לא שש לבצע את השתלת מח העצם, לבסוף הסכים מחוסר ברירה. כמה שבועות לאחר הניתוח המסובך, המסוכן והיקר, שבו מוחקים באמצעות הקרנה את כל תאי הסרטן, אבל יחד איתם את תאי מערכת החיסון, נוכח בראון לגלות כי אף שלא חזר ליטול את תרופות הקוקטייל - הנגיף לא שב לצמוח בדמו. חמש שנים לאחר מכן (שכללו השתלה נוספת) הכריזה הקהילה הרפואית על טימותי*כחולה הראשון בעולם שנרפא מאיידס.

ד"ר לוי מתייחס לסיפורו של בראון בכבוד, אבל גם בספקנות: "בשתיים מתוך חמש המעבדות ברחבי העולם שאליהן הגיעו כמה תאים מתוך 9 מיליארד תאי גופו שנשלחו לבדיקות, נמצאו חלקיקים מהנגיף; אבל למה להרוס את השמחה".

מה גם שמהמקרה של בראון לא ניתן להסיק כי השתלת מח עצם שאינו נושא את הגן CCR5 היא הפתרון למחלת האיידס. "זו לא דרך מעשית", קובע לוי. "אף אומה לא תעמוד בה כלכלית, והחשוב מכול הוא שאם 30 מיליון איש יעברו השתלת מח עצמות, כחמישה מיליון איש עלולים למות רק מהפרוצדורה עצמה. ובכל זאת, הרופאים, החוקרים והחולים מתלהבים מהסיפור כי הוא מראה שאפשר".

ולמה זה מרגש?

"תראה, עד לפני כמה שנים סברו החוקרים שכיוון שנגיף ה-HIV*שותל את עצמו בתוך הגנים האנושיים, אין שום דרך להיפטר ממנו. סיפורו של בראון מראה שזה דווקא כן אפשרי. אמנם במקרה הזה מדובר במחיר מאוד יקר, אבל זה נותן את מה שהחוקרים מכנים 'הוכחת העיקרון', שמראה כי יש למצוא דרכים יעילות, בטוחות וזולות ליישם אותו".

עדיין מפחדים להיבדק

אולם, כאמור, הדרך לריפוי מוחלט עדיין ארוכה, וארגוני סיוע לנשאי HIV ולחולי איידס אומרים שעד שתתרחש פריצת דרך רפואית תמשיך המחלה להיתפס כבעייתית מאוד.

קרני אופטימי למדי: "בישראל, אם אתה אזרח וזכאי לטיפול, איידס היא מחלה שאפשר לחיות איתה ותוחלת החיים הצפויה לנשאים היא כמעט כמעט זהה למישהו שאינו נשא - פחות או יותר כמו תוחלת החיים הצפויה למישהו שהוא מעשן לא כבד. זה נפלא, ויכול להיות שזה גורם לכך שאנשים פחות נזהרים, אבל צריך לזכור שזו עדיין מחלה שדורשת מעקב וטיפול תרופתי רציפים שאסור להפסיק אותם".

עם זאת, קרני מזכיר כי קבוצות שאינן זכאיות לביטוח רפואי נמצאות במצב אחר לגמרי: "מהגרי עבודה, פליטים וקורבנות סחר בנשים ממשיכים למות מאיידס בישראל בשנת 2012, וזה מצב בלתי נסבל. אנחנו צריכים לקחת אחריות על הנושא הזה כמדינה. חיים פה כמאתיים נשאים שאין להם ביטוח רפואי. משרד הבריאות רוצה לעזור, אבל לא מצליח. האנשים האלה מטופלים ומשוחררים, ואז חוזרים שוב; אם האנשים הללו יהיו מטופלים הם ידביקו פחות. מעבר לזה, ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שמחייבות טיפול באנשים עם מצבים מסכנים חיים, אבל לא מיישמת את זה".

הדבר העיקרי שמטריד את קרני הוא סוגיית היחס הבעייתי שהנשאים נאלצים לספוג: "הנשאים חווים מציאות קשה מאוד - מרמת היחס החברתי כלפיהם ועד לאפליה ממוסדת. חלק מהיחס כלפיהם נובע מבורות, וזו תופעה נסלחת מבחינתנו - גם אני לא ידעתי לפני חמש שנים את מה שאני יודע כיום - אבל יש לא מעט היסטריה סביב הנושא. תראה למשל את הסיפור שהיה בבילינסון לפני חודשיים. גילו שם שלא חיטאו כמו שצריך מכשיר לבדיקת חלל הפה, ואז נודע להם שאחד מהאנשים שטופלו באותו מכשיר היה נשא HIV. מיד התחיל פסטיבל גדול בתקשורת והזמינו את כל המטופלים להיבדק. בפועל, הסיכוי להידבק ב-HIV מאותו מכשיר הוא אפסי, אבל הממסד הרפואי התייחס למקרה הזה באופן היסטרי, והיחס הזה בעצם מנציח את הסטיגמה כלפי המחלה. מה שעצוב עוד יותר זה שגם התקשורת שותפה להיסטריה הזאת. הכותרות שהמקרה הזה קיבל היו בסגנון 'מחדל האיידס בבילינסון' וזה עזר למכור עיתונים, ולצערי הציבור קיבל את הגושפנקה להיסטריה שלו לגבי המחלה".

דוגמה נוספת ליחס הממסד כלפי המחלה ניתן לראות גם בתקציב הוועד: רק 5% ממנו מגיע מהמדינה. "בשנת 2011 התקציב עמד על 6.2 מיליון שקלים, ששליש ממנו הוא בעצם שירותים שווי כסף. יש לנו 14 איש בשכר ו-150 מתנדבים, והשנה התמיכה שלנו ממשרד הבריאות קוצצה ב-60%. זו מחלה שמגדירה אותנו כחברה וכפרטים, שמראה מה היחס שלנו כלפי החלש והאחר. למזלנו הוועד מתקיים בזכות אנשים טובים, מתנדבים ותורמים פרטיים. לא קל לגייס כסף בתחום הזה. זה שבנק הפועלים או חברה כמו אסתי לאודר מזוהים עם תרומות למאבק באיידס זה לא דבר מובן מאליו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "תקציב התמיכות לכל העמותות נקבע על-פי נתוני הפעילות של כל אחת מהן בשנה הקודמת לשנת התמיכה. כמובן כאשר מספר העמותות המגישות גדל (לא רק מספרן אלא גם היקף הפעילות של כל אחת מהן) - הדבר משפיע ישירות על גובה התמיכה בהן. התקציב הכולל הניתן לתחום המחלות הקשות עומד בשנת 2012 על 3.7 מיליון שקלים ומחולק בין 67 עמותות (לעומת 55 אשתקד). ככל שניתן לצפות, תינתן בסוף שנת הכספים ( ע"י ועדת הכספים של הכנסת) תוספת לתמיכה בעמותות בתחום המחלות הקשות, לרבות הוועד למלחמה באיידס, בשיעור דומה לזה שניתן במסגרת תקציב המקור".

"המחלה לא תהיה מאחורינו בדור הזה", מסכם פרופ' מעיין. "יותר משלושים מיליון איש חיים עם הנגיף, וההדבקות נמשכות. מה שכן, בעשור הקרוב אנו צפויים לראות את שיעור ההדבקות יורד בגלל שהתרופות יינתנו מוקדם יותר. לאלה שכבר נדבקו יש לנו המון מה להציע מבחינת הארכת תוחלת חיים ושיפור איכות החיים, אבל אני לא מאמין שבעשור הבא יימצא פתרון של החלמה מלאה לאיידס. אני פשוט לא רואה את זה קורה".

החזיתות השונות במלחמה באיידס

על אף שפתרון שיוביל להחלמה מלאה אינו נראה באופק, שיטות הטיפול באיידס הולכות ומשתכללות. פרופ' שלמה מעיין מצביע, מן הסתם, על החשיבות העצומה להתחלת הטיפול מיד לאחר ההידבקות, ותחום שבו הוא תולה תקוות הוא צמצום הידבקותן של נשים בגלל גברים שאינם מוכנים להשתמש בקונדום: "בדרום אפריקה נעשה מחקר שבדק את יעילותו של ג'ל אנטי ויראלי, שאישה שמה לפני המגע המיני בלי שהגבר יודע עליו. התברר שרמת ההצלחה הייתה גבוהה - 60% ירידה בהדבקה מול קבוצת הביקורת".

אצל גברים נימולים, אגב, יורד הסיכוי להידבק מנשים נשאיות ב-60%, אבל לא בכיוון ההפוך: כשהשוו גברים נימולים מול לא-נימולים מבחינת העברת הנגיף לנשים לא היה הבדל. גם אצל הומוסקסואלים לא היה הבדל.

ד"ר איציק לוי משיבא אומר כי תחום נוסף שנחקר רבות הוא פיתוח חיסון והוא טוען כי יש חידושים בתחום, אבל לא מספיק. ההערכות, הוא אומר, מדברות על לפחות חמש עד עשר שנים עד שיהיה חיסון יעיל באופק.

בינתיים עובדים החוקרים בתחום המניעה בכיוונים אחרים. את האישור שנתן לפני שבועיים ה-FDA (רשות התרופות האמריקאית) לשימוש בתרופה "טרובאדה" אצל אנשים שאינם נשאים, מכנה פרופ' מעיין "פריצת דרך".

"הניסוי התחיל כשתהו מה קורה אם נותנים את הטיפול האנטי-ויראלי לאוכלוסייה של אנשים שמודעים לכך שהפרטנרים שלהם נשאים. נתנו את הטרובאדה והוכיחו שאם התרופה נלקחת על-ידי הפרטנר שאין לו איידס כטיפול מונע באופן קבוע וסדיר, הרי שהסיכון להדבקה יורד ב-95%". עם זאת, מעיין מדגיש שלא מדובר בחיסון. "זה לא אומר בשום פנים שאפשר להוריד את הקונדום. לא זו הסיבה שה-FDA אישר את השימוש בתרופה".

במקביל, אומר ד"ר לוי, "אוכלוסיית נשאי ה-HIV*הולכת ומתבגרת, כך שאם לפני חמש שנים היו רק מעט נשאים בני 50 שנה ומעלה, הרי היום למעלה משליש מהנשאים הם בני 55 שנה ומעלה וחלק לא מבוטל אף בני 75 שנה ומעלה". ומאחר שהזדקנות עם איידס קשה הרבה יותר מהזדקנות "רגילה", עמלים החוקרים כיום לבדוק את השפעת האיידס וקוקטייל התרופות על תהליכי ההזדקנות, ולפתח תרופות שיהיו יעילות, בטוחות ונוחות יותר מאשר יש היום.

"אני נשאית HIV בריאה" | עבור מי שנדבק, הסטיגמה גרועה מהמחלה

ב' הייתה בת 39 כשגילתה שהיא נשאית HIV. היא גידלה שלושה ילדים, החזיקה במשרה בכירה בתחום הרפואה וענתה על כל הגדרה של מישהי שמנהלת חיים נורמטיביים לחלוטין. "הייתי עם בחור בערך שנה ואחרי שנפרדנו עשינו בדיקה ויצא שאני נשאית", היא משחזרת את הגילוי לפני שש שנים. "חשוב לי שיידעו שהבחור שנדבקתי ממנו לא שייך לשום קבוצת סיכון. הוא נורמטיבי לגמרי. כל הסטיגמות על המחלה הן מזמן כבר לא נכונות".

ואיך הגבת?

"נורא. זו מכה. זה משהו נורא ואיום. משתי סיבות - המחלה עצמה וכל הסטיגמה מסביב. לא ישנתי בלילות חצי שנה והרגשתי שאני לא יכולה לספר לאף אחד. רק אחר כך סיפרתי לאחיות שלי ולכמה אנשים שחיים עם הנגיף. הרגשתי שהמחלה הזו היא כמו עונש שקיבלתי וממש הרגשתי שבבת אחת הפכתי להיות בן אדם סוג ב'. אין הרבה חברים שסיפרתי להם. אלה שסיפרתי להם הגיבו די בסדר, אבל יש אנשים שאני בחיים לא אספר להם כי זה כמו לתת להם קלף נגדי. בעבודה המנהל שלי הוא היחיד שיודע והוא קיבל את זה די בסדר. אני די הרבה שנים באותו מקום ואין שום שינוי. בגדול אני חושבת שכל אחד מכיר מישהו שחי עם HIV. הם פשוט לא יודעים מזה. גם שני הילדים הגדולים שלי יודעים, אבל הקטנה עדיין לא. אמרתי להם שיש לי מחלה שהיא בעצם מחלה כרונית. הם שאלו שאלות וסיפרתי. מבחינתם זה לא כל-כך נורא. הילדים יודעים יותר ממבוגרים היום".

ומה מצבך היום?

"בגלל שאני לוקחת תרופות כל הזמן, המצב שלי טוב. אני נשאית HIV בריאה. למעשה, בשלב הזה אני יכולה לומר שהסטיגמה סביב המחלה יותר קשה מהמחלה עצמה. אני במצב רפואי שבו העומס הנגיפי שלי נמצא ברמה כל-כך נמוכה שבבדיקות אפילו לא מזהים את הנגיף. זה המצב של מי שמקפיד על לקיחת התרופות. בסופו של דבר, היום אני יותר דואגת לבן שלי שבצבא".

מעבר להתמודדות האישית עם העובדה שהיא נושאת את הנגיף, ב' הייתה צריכה להתמודד עם תגובתו של ר', בחור שהחלה לצאת איתו לפני ארבע שנים: "היה מאוד קשה לומר לו. יצאנו לכמה דייטים ואחרי שהבנתי שזה בן אדם טוב ושאני רוצה לחיות איתו, ידעתי שאני צריכה לספר לו שיש לי HIV. פחדתי פחד מוות מהתגובה שלו".

ואיך הוא הגיב?

ב' נותנת ל-ר' לענות: "אני עברתי תהליך דומה למה שהיא עברה, אבל בקטן מאוד. המחשבה הראשונה שלי הייתה 'למה דווקא לי זה קורה?' וסיכמנו שאני אלך הביתה ואחשוב על העניין. אחר כך דיברתי איתה וביקשתי מקורות מידע ושאלתי שאלות. הייתה תקשורת מאוד טובה בינינו בעניין הזה".

והפחד להידבק לא מתגנב מדי פעם?

"אחרי שלמדתי את הנושא, לא. אולי באיזה תא קטן במוח, אבל לא יותר מזה. ידע מונע פחדים. אנחנו נזהרים, עושים סקס מוגן ואני עובר בדיקות תקופתיות והכל בסדר. בסופו של דבר, זה לא משהו שיש לו משקל ביחסים שלנו. זה פרט טכני".