אמן הג'אז ליאוניד פטשקה: "לא קל לדחוף אמן מהמגזר הרוסי"

גם היום, יותר מעשרים שנה אחרי שעזב את רוסיה, כשליאוניד פטשקה מגיע למוסקבה, הוא לא מסוגל ללכת ברחוב בלי שיתנפלו עליו. בארץ, לעומת זאת, ועל אף שהוא מופיע על הבמות הכי גדולות בעולם עם הפסנתר שלו, מול אולמות מלאים וזוכה להערכה מקצועית כאמן ג'אז מצליח, מעטים מכירים אותו. קשה לו, לפטשקה - איש גדול, אקסטרווגנטי, שעונד טבעות ענק, לובש חולצה צעקנית ומדבר באמוציונליות - שמתעלמים ממנו ומההצלחה שלו, דווקא פה, בבית, בישראל. והכעס שלו מכוון בעיקר לתקשורת. "ההתעלמות הזאת לא קשורה לז'אנר", הוא אומר. "נכון שהג'אז הוא ז'אנר אליטיסטי, אבל יש דוגמאות בעולם של אמני ג'אז שהשיגו גם פרסום וגם רמת שכר מאוד גבוהה. אנחנו עובדים עם משרד יחסי ציבור, אבל לא קל לדחוף לתקשורת אמן מהמגזר הרוסי. תמיד כשפונים מקבלים את המילה 'אבל'. אני לא מבין למה זה ככה. האינטרס של מדינת ישראל הוא לטפח אותי, לדחוף אותי החוצה כשגריר. בכל מקום בעולם אני מציג את עצמי כישראלי. אני לא צריך להוכיח שאני פסנתרן ג'אז טוב. אני שואו מן".

- התחלת לנגן בגיל 4.

"כי אימא ראתה שאני ילד לא נורמלי. ניגנתי על כל מה שהיה בבית, רק מוזיקה עניינה אותי. ובברית המועצות, אם התחלת לנגן, זה לא היה חוג, אלא אימונים אינטנסיביים, דרישות. לא הייתה לי ילדות כמו לשאר הילדים וברור שהיו גלי התנגדות, אבל בלי מקל, בלי לחץ על הילד לא יגדל כוכב. אבא של פגניני היה נותן לו מכות, גם אבא של מוצרט. גאונות זה מה שאתה מקבל מאלוהים ועבודה היא שעושה אותך מצוין".

- ממש "שונאים סיפור אהבה".

"היו ימים ששנאתי את הפסנתר והיו ימים שלא הייתי עוזב אותו 24 שעות כי היה לי ברור שאהיה פסנתרן ומלחין. אף פעם לא היה לי פחד במה. להפך. אם אני לא מנגן מול קהל, אני מנגן פחות טוב".

- איך מתמודדים עם הלחץ? התחלת להופיע באופן מקצועי כבר בגיל 15.

"השתתפתי בתחרויות של מוזיקה קלאסית וג'ז וזכיתי בפרסים ראשונים. ואז הייתי הסולן של משרד האמרגנות הממשלתי, שהיה מסדר לי הופעות בשכר. הקהל דרש אותי. הייתי בחור יפה, ילד מוכשר. כשהופעתי בגרמניה קראו לי 'וונדר קיד'".

- לא חשבת לערוק?

"קיבלתי הרבה הצעות. ב-1986 הייתי אמור לצאת למסע הופעות בארצות הברית, כחלק מהמאמץ של השלטונות להראות עד כמה ברית המועצות פלורליסטית ותרבותית. יום אחד הגיע אליי בחור בן 30 והזמין אותי לבוא איתו לחדר בבית מלון. הבנתי שמשהו לא תקין. ישב שם מישהו. הוא אמר, אני יודע שקיבלת הזמנה להופיע באמריקה. אני מהקג"ב ואנחנו צריכים להחליט אם לתת לך לצאת. אתה בן 17 וזה מסוכן, אולי תברח. אמרתי, 'אני לא יודע סודות צבאיים, מה אני יכול כבר לגלות?'".

- נשמע מלחיץ.

"בסופו של דבר אישרו לי לצאת. הצמידו לי עוד בחור, שאמר שהוא מוזיקאי, אבל הכלי היחיד שהוא ידע לנגן עליו היה אקדח. ארבע שעות לפני שחזרתי, ישבתי עם האמרגן שהזמין אותי, שהיה גם האמרגן של בילי ג'ואל, והוא אמר שתוך שבוע הוא יכול להפוך אותי למפורסם כמו ברישניקוב (שערק לארצות הברית בשנות ה-70). לא הסכמתי. אמרתי שיש לי הורים יהודים ואני פוחד שיפגעו בהם. אחרי ארבע שנים כבר הייתי בארץ".

- הנחית שם תכנית טלוויזיה.

"מין טוק שואו מוזיקלי, שאנשים זוכרים עד היום. הוצאתי שלושה תקליטי ויניל שנמכרו בטירוף, גם בגרמניה ובארצות הברית. הייתה לי הצלחה אדירה".

- אז למה ויתרת עליה ועלית לישראל?

"הרגשתי שצפוף לי. משהו הפריע לי. אני שור באופי ואם אני מחליט משהו, אז זהו זה".

- לא חששת לקריירה?

"חששתי מאוד. עד היום אני בוויכוחים עם עצמי מה עשיתי, למה ויתרתי על הסטטוס".

- באת עם כסף?

"נתנו לנו להוציא רק מאה דולר. הייתה לי דירה במרכז מוסקבה, הייתה לי את המכונית הרוסית הכי טובה שאפשר היה להשיג אז. אפילו את פסנתר הכנף שלי לא נתנו לי להביא".

- אתה חושב לפעמים לאן היית יכול להגיע שם?

"רק אלוהים יכול לדעת. זאת שאלה פילוסופית. את שואלת אם אני מצטער? כן ולא. 80% מהכוכבים שהגיעו לכאן מרוסיה, חזרו הביתה. אז אני שואל את עצמי מה הלאה. המדיה מתעלמת. אפילו את לא מבינה כלום, כי את שואלת אותי אם הגעתי לכאן עם כסף. זה מייאש".

- בכל זאת מצאת דרכים לבנות את עצמך.

"כשהגענו לארץ שאלו אותי ואת ההורים, לאן אתם רוצים לנסוע? אמרתי לחולון, כי מכרים שלי גרו שם, אבל לא ידעתי את הכתובת שלהם. מונית זרקה אותנו עם המזוודות באמצע הרחוב. שאלתי איפה אפשר לשכור דירה, ושלחו אותי לאיזה משרד שמצא לנו דירה איומה עם ג'וקים. אחרי יומיים שמתי לב שממול היה בית קפה, קפולסקי, והיה בו פסנתר. אמרתי, במקום ללכת לאולפן אני אעבוד. באתי לבעל הבית עם קלסר ובתוכו כל הדיפלומות שלי והתקליטים, וביקשתי לנגן. הוא אמר לי שכל העולים מרוסיה באים עם קלסרים, והכי טוב שאשב ואנגן משהו. הוא שמע, התרגש, והסכים לתת מאה שקלים לארבע שעות".

- אחרי שנתיים בארץ כבר ארגנת את פסטיבל.

"את פטשקה וחברים. זה היה כשעברתי לאשדוד, כי היה שם זול יותר לחיות, וזה ליד הים. ביקשתי עזרה מכמה מוזיקאים רוסים שעזרו לי בהתנדבות וזה התחיל להתפתח. ב-1995 כבר קניתי דירה".

- איך שיווקת את עצמך בזמנו?

"לא חיכיתי שמישהו יזמין אותי. מוזיקאי בלי יוזמה זה אוטופיה. הוא יקבור את עצמו. אז קונצרט פה, קונצרט שם, שכרתי אולמות לבד ולקחתי סיכון כלכלי, והתחלתי לעשות פסטיבלים יותר רציניים. ארגנתי בקריית משה ברחובות את אחד מפסטיבלי הג'אז הגדולים ביותר שהיו בארץ ומאז אני מפיק פסטיבלים. אני נוסע לייצג את ישראל בפסטיבל בקנדה, אחר כך אטוס למינכן עם התזמורת הסימפונית באשדוד ובסוף אוקטובר אפתח את הפסטיבל הרביעי 'סופר ג'ז' בעיר. יגיעו יותר ממאה נגנים מכל העולם".

- הפסטיבלים האלה רווחיים לך?

"הם יותר בשביל הפרומושן. אם אין מימון של העירייה ואין ספונסרים, הפסטיבל לא יקרה".

-אז הרווח העיקרי שלך הוא מהופעות.

"זו העבודה היחידה שלי, בנוסף לניהול אמנותי פה ושם. הופעתי עם המוזיקאים הכי טובים בארץ - שלמה גרוניך, באלדי אולייר, גיל שוחט, אהרל'ה קמינסקי בזמנו - וגם גידלתי את מרינה מקסימיליאן בלומין. את הצעדים הראשונים שלה היא עשתה אצלי. היא הייתה בת 11 ואימא שלה הביאה אותה ואמרה, פטשקה, תנסה לשמוע אותה. לקחתי אותה לקונצרטים".

- יש לך חברה משלך? אמרגן?

"יש בן-אדם שאני עובד איתו, שעושה את העבודה האדמיניסטרטיבית, כי אני נוסע. אני עובד גם עם אוניברסיטאות והמון גופים, ואחראי על הפרודוקציה שאני מבצע. כשאני מגיע לקונצרט, אני נותן את עצמי כאילו זה הקונצרט האחרון שלי".

- ואיך זה עובד בחו"ל?

"פסטיבלים מזמינים אותי. בחו"ל השם שלי יותר חזק. בישראל לא קיימת מערכת שמעוניינת לשלוח אמנים כמוני לחו"ל. דיברתי עם כל מיני גופים, גם עם משרד החוץ, אבל לא כל-כך מפרגנים. מעדיפים לייבא אמנים".

- לא שווה לך להשקיע בקריירה ברוסיה?

"הכול השתנה. נולדו לי שני ילדים מנישואיי הראשונים. הבת, אנדי, עובדת עם יגאל שילון בערוץ הילדים, והיא כוכבת יותר גדולה ממני, אז הם קושרים אותי לכאן. לאן אלך? מה שחשוב לי שזה לא מאוחר, שהמדיה הישראלית תתעורר ותסובב אלינו את הפרצוף ולא את התחת, ותצא מהסטיגמה של זונות ושיכורים בכל מה שנוגע לאמנים רוסים".