עובדי "מעריב" נזרקו לכלבים

ההימנעות מהפרשת כספי הפנסיה ב"מעריב" מעוררת חשש לפלילים

כוח ההשפעה הדרמטי של ההון על מערכות השלטון ועל הגופים הפועלים בזירה הציבורית, בא לידי ביטוי נוסף - במגוון היבטים - בעסקה למכירת גרעין השליטה של העיתון "מעריב" לידי איש העסקים שלמה בן-צבי בשבוע שעבר.

כוח זה, המופעל מעשה יום-ביומו כלפי המחוקקים, הרגולטורים, קובעי המדיניות ומבצעיה, חילחל לשיח הציבורי הסובב את קריסתו של "מעריב", והפך לגורם מעצב תודעה ראשון במעלה.

במונחים של לשון משפטית, התהליכים הכואבים שעוברים "מעריב" ועובדיו מתורגמים לשלל ענפי משפט - מדיני עבודה ועד דיני תאגידים, חדלות פירעון ועוד. אפשר שגם למשפט הפלילי יהיה בהמשך מה לומר על דברים שנעשו ושנחשפו ככל הנראה רק בחלקם.

אלא שהמעבר המזורז לשימוש בשפה משפטית מחמיץ את העיקר: את העוולות המוסריות, החברתיות, האנושיות והדפיציט הדמוקרטי המעמיק עקב כך - אין כל אפשרות או סיבה לנסח במילים של תובענה או המרצת-פתיחה המוגשת ב-3 עותקים למזכירות בית המשפט.

מיהרו לסור למרותו של הטייקון

עובדי "מעריב", העתידים להיות מפוטרים כולם במסגרת העברת השליטה - ורק מיעוטם יועסקו מחדש בתנאים לא ברורים ותוך מחיקת הזכויות שצברו - זכאים לקבל הרבה יותר מאשר המינימום שמכתיב החוק. לא מכיוון שהם עיתונאים, מקורבים לברנז'ה, אלא מכיוון שהם עובדים בתנאים ממוצעים, מפרנסים קשי-יום, הזכאים לקיום בכבוד. רובם רחוקים מרחק רב מלהשתכר משכורות יוקרה.

אין כל נימוק שישכנע מדוע על הממשלה להיחלץ למען מפעלים מפסידים בתעשייה, המעסיקים כמה עשרות או כמה מאות עובדים, ולא למען מפעל כ"מעריב", המפרנס כ-2,000 משפחות.

ובכל זאת, עובדי "מעריב" נאבקים לא על הדובדבן, אלא על שכבת הבסיס, על הזכויות המוקנות להם, על כספים שכבר היו אמורים להיות שלהם. כספי הפנסיה והפיצויים שעל המעסיק להפרישם לפי חוק, לא יכולים לשמש בסיס למשא-ומתן. החובה להפקידם באופן שוטף מעוגנת בחוק פיצויי פיטורים ובפקודת המסים (גבייה), ולפיכך הימנעות מהפרשתם מעוררת חשש לפלילים. הדבר דומה להתחמקות מתשלום מס, כשהמוטב לתשלום איננו קופת המדינה אלא חשבונותיהם המדולדלים של עובדיו של המעסיק.

למרות זאת, אין עדיין סימנים למעורבות משטרתית בשערוריית אי-הפרשת הכספים המגיעים לעובדי "מעריב" לפי חוק. אדרבא, המעורבות המשטרתית סביב "מעריב" בימים האחרונים נוגעת דווקא להשתלטות עוינת על בניין המערכת ברחוב קרליבך בתל-אביב, ועל הצרת צעדיהם של העובדים, ומניעת כניסתם לקופת ההנהלה של העיתון, בעת שהדירקטוריון סיכם את פרטי המכירה.

על מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, לבדוק כיצד קרה שהמשטרה מיהרה לסור למרותו של הטייקון נוחי דנקנר, כאילו מדובר בחברת אבטחה פרטית העומדת לשירותו בכל עת, מעין כוח משלים לגברתנים ששכר והציב בפתח דלתות הבניין.

בד-בבד עם חתימת מתווה המכירה של "מעריב", הגישו פרקליטי קבוצת דסק"ש, המוכרת, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה להקפאת הליכים.

זוהי בקשה חריגה להגנה מפני נושים, בשל שני היבטים עיקריים. האחד, שזהותו של הרוכש כבר ידועה. אם המוכר ידוע והרוכש ידוע, מה ההצדקה לאישור עסקת מכירה המותירה שובל כה ארוך של נושים זרוקים בצד הדרך, שתרים אחר כספם שלא ישוב?

גם אם יש למתווה כזה קיום במסגרת דיני חדלות הפירעון, מדובר בלקונה משפטית שעל המחוקק לסגור בהקדם, או בעניין לאכיפה תקיפה מצד בית המשפט הדן בעניין.

נקודת-אור בתהליך הכואב

ההיבט השני לחריגותה של הבקשה נעוץ בעובדה שבין נושיו של העיתון מצויים גם העובדים עצמם, שנאלצים להשתתף במאבק בין הנושים על הבכורה בתור לגביית כספם - אף שמדובר בזכויות כספיות שהיו אמורות להתמלא מבעוד מועד.

אסור שהעברתה של פרשת "מעריב" לזירה המשפטית, תייתר את השיח הציבורי, האנושי-מוסרי, על אודות מה שאירע כאן. התארגנות עובדי ועיתונאי "מעריב" במסגרת ועד פעולה פעיל ומאורגן היא נקודת-אור בתהליך הכואב העובר על עולם העיתונות בכלל, ועל "מעריב" על אחת כמה וכמה.

על עובדי "מעריב", הנושכים בימים אלה שפתיים בעודם עמלים על הוצאת גיליון יומי כסדרו, כשעתידם הכלכלי והתעסוקתי לוט בערפל, להמשיך לנקוט שיח של יחס ראוי כלפיהם, ולא רק יחס מחויב.

רק כך ניתן יהיה לשנות את תודעת שיח הטייקונים המשתלט.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988